מאמר מתוך ידיעון- ישראל ויהדות התפוצות “לא בונה הכסף, לא בונה התעמולה, לא בונה השתדלנות, בונה אך ורק האדם החי ויוצר בארץ”. הפרדיגמה הבן-גוריונית הזאת

כתבה מתוך ידיעון ישראל ויהדות התפוצות כאשר אנחנו אומרים ‘שפה’, אנחנו מתכוונים לא רק לשורשים ולבניינים ולאופן בו מסתדרות המילים יחד כאשר הן מרכיבות משפט.

כתבה מתוך ידיעון ישראל והתפוצות “הסוכנות ממגנת קהילות יהודיות בעולם” – הכריזה כותרת ב – YNET בינואר 2017[1]. לכאורה, יש בכך משום דיווח אקטואלי בלבד,

מאמר מתוך ידיעון שבועות- טבע ותרבות הגדרת ‘הטבע’ למושג ‘טבע’ (או ‘טבע אנושי’) מצאנו באופן כללי שלושה מובנים שונים. המובן הראשון רואה את הטבע כמציאות

מאמר מתוך ידיעון שבועות- טבע ותרבות הדיון על מקומם של הטבע והאדם בעולם היהודי נידון בעבר בכיוונים רבים ומגוונים. אנו לא מתיימרים לתת כאן סקירה

מאמר מתוך ידיעון-  פסח תשע”ו- “הטקס והמיתוס” למה ישראלים ממלאים טיסות שכר לטורקיה, אולם ממעטים לבלות בירושלים, בה הם רואים את בירת ישראל הנצחית? מדוע

מאמר מתוך ידיעון-  פסח תשע”ו- “הטקס והמיתוס” מצוות שונות הקשורות לקרבן הפסח, אופן שחיטתו וצורת אכילתו, ליוו את בני ישראל ביציאתם הבהולה ממצרים באישון לילה.

מאמר מתוך ידיעון-  פסח תשע”ו- “הטקס והמיתוס” אופיו של ליל הסדר גובש בתקופת התנאים, היא ימי חכמי המשנה שלאחר חורבן הבית והגיע לכלל עיצובו הסופי,

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שברצוננו להיות חופשיים? האם אנחנו מתכוונים שנעשה “מה שבא לנו”, או, במילים אחרות, שאף אחד לא יפריע לנו? או האם

כידוע, יציאת מצרים והשחרור מהשעבוד אינם מטרה לכשעצמה. הם נועדו לאפשר ולקדם את קבלת התורה ואת עבודת ה’, כפי שכתוב בתורה, בחז”ל ובזוהר: “כתוב (במדבר

מהו שעשה את הגנת חרות הפרט קדושה כ”כ בעיני מיל? במסתו הנודעת הוא מכריז, כי אם לא יונח לבני – אדם לחיות כחפצם ” בנתיב

“הר כגיגית”?!? קבלת התורה, שאנו חוגגים אותה בשבועות, כרוכה במקורות הקנוניים שלנו בשתי אמירות סותרות (לכאורה), המשקפות דילמה חינוכית. האחת (בתורה), האמירה של העם: “נעשה

סיני סט, תשלא מבוא נושאנו הוא אחת ההלכות יוצאות-דופן במערכת המשפט העברי. משמעותו של הכלל “דינא דמלכותא – דינא” הוא, כי ההלכה נותנת תוקף חוקי

אחד העם טבע את הביטוי המשקף בצורה עמוקה את היחס ההדוק בין השבת לעם ישראל: “יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם” (אחד העם,

שנת הלימודים תשע”ב נפתחה בספטמבר 2011 בסימן המחאה החברתית של הקיץ שקדם לה. אף מנהל ואף מורה לא יכלו להתעלם ממה שהתרחש באותו קיץ, והיה

תמיד יגיעו לסיפור על המדבקה. סיפור אמיתי, על פי כל העדויות, שאירע באולפנה גדולה ולא קיצונית בכלל ששמה שמור במערכת. המורָה לאזרחות, לא מורה מוסמכת

א. בכינוס מטעם ‘יסודות’ שנערך בחנוכה עלו שתי שאלות בעניין מקומו של ‘משאל עם’ בשאלות יסוד הנמצאות על הגבול בין התורה לבין הדמוקרטיה במדינת ישראל.

רה”מ שרון ביקש כי אעמוד בראש מנהלת ההתנתקות – סירבתי! אחת הסיבות המרכזיות שנמנעתי מלקבל את המשימה הייתה דרך קבלת ההחלטה על ההתנתקות, שהייתה אומנם דמוקרטית, אך

בזמן האחרון התרחשו שני אירועים שבהם התנגשה כביכול האוטונומיה של הדת עם רשויות המדינה. האירוע הראשון היה פרשת ביה”ס בעמנואל. האדמו”ר מסלונים הציג את הסוגיה

אין זה סוד כי בתי ספר ממ”ד רבים מציינים בי”א מרחשוון את פטירת רחל אמנו ובוחרים להתעלם מיום הזכרון לרצח יצחק רבין. מדוע? היחס ליום

הצהרתם של חיילי הסדר כי לא ימלאו פקודות לפנות יישובים ותגובתו החריפה של צה”ל – כולל ביטול ההסדר עם  הישיבה שהעומד בראשה גיבה את סרבנות

הצעתו של חה”כ ליברמן בתעמולת הבחירות לדרוש מכל אזרח ישראלי “הצהרת נאמנות”, מעוררת שאלות רציניות ונכבדות אצל כל אזרחי ישראל, ואולי במיוחד אצל הציבור הציוני-דתי.

מדינת ישראל יצאה לפעולה צבאית בעזה. הפעולה ננקטה בעקבות ירי בלתי פוסק לעבר ישובים יהודים. דומה שאין מחלוקת על כך שזכותה של מדינה ריבונית להגן

המאמר מובא מתוך: תורה ודמוקרטיה, בר אילן כ”ח-כ”ט, תשס”א, עמ’ 353-370 א. עימות ופתרונו התורה עומדת כיום במאבק ערכי עם הדמוקרטיה המערבית(1), הליברלית. השקפת-עולם זו

ט”ו בשבט, יום חגה של כנסת ישראל אשר יצוין במהלך השבוע הבא, צריך לשמש פתח לדיון שאינו נוגע אך ורק לכנסת ישראל גופא, אלא לכלל

הסערה שפרצה לאחרונה לגבי ביטול הגיור של הרב דרוקמן שליט”א ערערה סוגיות רבות בנוגע להלכה ויישומה במדינת ישראל כיום. רוב הדיון הציבורי במחנה הציוני הדתי

סוגיית החוק הנוגע להרחקתם של חברי הכנסת “סוררים”, מעלה שתי בעיות מהותיות אשר לדעתי ראוי להתייחס אליהן. הבעיה הראשונה נוגעת למקומו ותפקידו של נבחר הציבור.

מדינת ישראל ידעה בעשורים האחרונים גלי עלייה שונים. בשנות התשעים הגיעו למעלה ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר, במשך השנים הגיעו למעלה מ40,000 עולים מאתיופיה, ובשנת

חג המצות וחג השבועות קשורים זה לזה בקשר אמיץ. ראשית, ספירת העומר כורכת את שני החגים יחד עם הימים שביניהם לאגודה אחת. שנית, חג השבועות

האם אדם דתי עשוי להיות אף סובלן? – אנו ביסודות סבורים שכן! לרגל פולמוס מצעד הגאווה אנו שבים ומעלים את המאמר “סיפור על שנאה וחושך”.

בעקבות עבודות שביצעה לאחרונה רכבת ישראל בשבת בכמה תחנות רכבת מרכזיות, עלתה לזמן קצר לסדר היום הציבורי סוגיית העבודה בשבת וההיתרים הניתנים לכך. הנושא עלה

חשבון הנפש שלי ערב ר”ה תשע”ז נוגע בחברה הישראלית, הוא מצוי בליבו של הפסיפס הייחודי של החברה שלנו ובצורך ליצר אתוס וטוב משותף, להבין לכבד

מקורו העברי של המושג “חשבון נפש” במדרש על הפסוק: “על כן יאמרו המושלים בואו חשבון” (דברים כא כז). פסוק זה נאמר בשירת ישראל אחרי הניצחון

סליחה אפשרית במקום שיש בו עוול. ככל שהעוול גדול יותר, הסליחה הנדרשת רבה יותר. דא עקא, דווקא אז הסליחה מוצדקת פחות, משום שהפגיעה גדולה יותר.

בכל העולם מתחילים להזדהות עם לאומיות מדירה, המוציאה מהגרים, פליטים וזרים מהגוף הלאומי והמדינתי והעומדת על הזהות הלאומית או אתנו-לאומית של המדינה. מן הסתם, הדחף

הציונות הדתית לא יכולה לוותר על שיח הזהות קראנו בעיון רב את מאמרו של ד”ר בני פרל ‘רודפים אחרי הכלום’ שהתפרסם במוסף ‘שבת’ פרשת שמות.

על דילמת החינוך לריבוי הזהויות לאור מגילת אסתר חג הפורים על שלל מסכותיו ותחפושותיו מזמין אותנו להתבונן בנושא מגוון הזהויות הקיימות באדם. מהו תפקידנו כמחנכים

חכם – מה הוא אומר? “מה העדת והחקים והמשפטים, אשר צוה ה’ א-לוקינו אתכם?” ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ליל הסדר. הלילה של הסיפור המכונן, זה אשר יוצר בעצם התרחשותו את אותה חוליה מקשרת מדור לדור. הלילה של השאלות הגדולות. הלילה בו ההורה מזמין

חג הפסח של שנת תשי”א (1951) ‘תפס’ את מדינת ישראל הצעירה בעיצומו של גל עלייה שלא היה כמוהו. העולים היו בחלקם פליטי חרב, שהגיעו לישראל

ברומן המופלא ‘תיקון אחר חצות’ מטלטלת אותנו העלילה שרקח יניב איצקוביץ’ בין העיירה היהודית המנומנמת מוטלה, השוכנת בערבותיה של רוסיה הלבנה, ובין הקסרקטין הצבאי, זרועו

הרהורים אזרחיים לנוכח פרשת המעפילים, במדבר י”ד ל”ט-מ”ה.   לפני כמאה שנים כתב לוין קיפניס את שירו הראשון, “העפילו העפילו, אל ראש ההר העפילו”. השיר

מאמר מתוך ידיעון ראש השנה- “בת שבעים פוקחת עין”, זהותה היהודית של מדינת ישראל על פי שני חוקי היסוד: “כבוד האדם וחירותו” ו”חופש העיסוק” מאופיינת

מאמר מתוך ידיעון ראש השנה- “בת שבעים פוקחת עין”, זהותה היהודית של מדינת ישראל הציבור הדתי ‘מתרוצץ’ בין התבדלות לבין הובלה. התבדלות משמעה יישובים עם

מאמר מתוך ידיעון ראש השנה- “בת שבעים פוקחת עין”, זהותה היהודית של מדינת ישראל ביום השביעי – שבת, בשנה השביעית – שמיטה, בשמיטה השביעית –

את שלקחנו לנו.. בענווה אנו רגילים לחשוב במונחים של “לקחת” ו”לנכס”. אנו רגילים לחשוב על “מגיע לי” ו”זכותי”. כנגד זאת אנו מבקשים להעמיד מודל שונה,

פתאום הגיעה הגאולה. בסך הכל, החרדה הקיומית, שמלווה אותנו כעם במשך שנים ארוכות, בעצם מאז ומעולם, הולכת ומתפוגגת. אולי, אפשר ללחוש לעצמנו באוזן, בשקט בשקט,

קודם כל יש להציל! רעיון ההצלה נמצא בתשתית הזהות הלאומית של מדינת ישראל. הצלה היא “סור מרע”, היא הפסקת האיום, ובתוך כך עולה השאלה –

למי מותר להתחמם לאורה של ‘מדורת השבט’? חלק בלתי נפרד מהיכולת להיות קבוצה היא הכניסה לבית וסגירת הדלת, אולם יש לזכור: את הדלת הזאת לא

בפתיחת הסדרה “הרמון” מופיעות כתוביות, המצהירות כי “כל דמיון בין הסדרה לבין אירועים אמיתיים הוא מקרי בהחלט”. נדמה אמנם כי דמותו של גואל רצון מתקוממת