fbpx

פולמוס הגיור בהלכה

פולמוס הגיור בהלכה

הסערה שפרצה לאחרונה לגבי ביטול הגיור של הרב דרוקמן שליט”א ערערה סוגיות רבות בנוגע להלכה ויישומה במדינת ישראל כיום.

רוב הדיון הציבורי במחנה הציוני הדתי נסב סביב השאלה של המחויבות לכלל ישראל והשפעתה של מחויבות זו על השיקול ההלכתי (לצד מחאות מובנות ומוצדקות לגבי בזיון תלמידי חכמים). במאמר זה ברצוני לגעת בסוגיה נוספת, הנושקת לסוגיה הנ”ל והיא: מהו “ארגז הכלים” ההלכתיים שיש להשתמש בו, כשבאים לפסוק הלכה בישראל היום, אלו כלים צריך “ארגז” זה להכיל?

במונח כלים הלכתיים אני מתכוון להנחת יסוד כלפי ההלכה ויחסה למושגים כמו “המציאות” הפסיכולוגית והחברתית, ה”אמת” ולתוצאות חברתיות ומדיניות.

במקרה דנן, דומה שאחד הנושאים שעומדים בלב המחלוקת ההלכתית לגבי ביטול גיור בין המצדדים בביטול גיור כגון הרב שרמן והרב איזרר ובין המתנגדים לביטול גיור כמו הרב דייכובסקי הוא באיזו מידה ההלכה צריכה לשאוף, לגלות ולהתייחס אל המציאות הפסיכולוגית והחברתית, “כפי שהיא אכן מתקיימת”, או לחלופין באיזו מידה ההלכה כשלעצמה “יוצרת מציאות” והמציאות הרלבנטית לגבי הדיון והפסיקה ההלכתית היא זו שההלכה בעצמה יוצרת? אנו באים לדון בשאלה זו, לא על מנת לפסוק הלכה, אלא, על מנת להעלות את הגישות העקרוניות לצורכי חינוך: שהמורים, התלמידים והציבור הרחב יקבלו תמונה יותר מורכבת ועשירה של פעילות ההלכה במדינת ישראל היום.

שאלה מרכזית אחת בדיון היא המעמד של קבלת המצוות ע”י מתגייר אשר בתקופה שלאחר הגיור איננו מנהל אורח חיים דתי. הפוסלים את הגיור למפרע טוענים שהעובדה שהמתגייר לאחר גיורו, איננו שומר מצוות מעידה שמלכתחילה, מזמן גיורו, לא היה בכוונתו לשמור מצוות, ושקבלת המצוות שלו בזמן הגיור הייתה פסולה. טענה זו מתחזקת אם למתגייר/ת קשר לאדם חילוני שיש להם עניין להינשא לו. וכך מנסח הרב שרמן בפס”ד האחרון שלו בנושא:

המבחן לקבלת מצות, אינו נמדד “באשר הוא שם” באותו הרגע שמצהיר בפיו שמקבל מצוות … המבחן האמיתי הוא הנסיבות העובדתיות, … אורח חייה המשותפים [של המתגיירת] עם אדם המנותק מהתורה והמצות, בחברה שאיננה בתורה ומצות הם משקפים את מה שהיה ברגע קבלת המצות. אין כל הגיון ואין להעלות כלל על הדעת להוציא את הרגע המסוים הזה מרצף חיים חילונים מנותקים מחיים דתיים של תורה ומצות ולומר שבאותו הרגע היה מפנה מהפכני של כניסה לדת היהודית, עיקריה, אמונתה ומצותיה, כאשר מיד בחלוף “הרגע האחד” אין כל ביטוי ומימוש למפנה הדתי שמתחולל כביכול בלבה ושגם על פי דבריה ודברי בן זוגה מיד לאחר אותו רגע “שהצהירה על קבלת מצות” לא שמרו שבת ולא שמרו טהרת המשפחה כלל. המשיכו לחיות בלא חופה וקדושין חדשים לאחר אותו רגע.

לעומת הגישה הזאת, הרב שלמה דייכובסקי בפס”ד שלו [1] מביא את דברי הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה, י”ג, י”ז) , שאפילו נודע שבשביל דבר זה הוא מתגייר – (אינטרס אישי, נישואין או משרה) ואפילו הוכח סופן על תחילתן כאשר הגר עובר עבודה זרה לאחר גיורו ,הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו”ם… ואפילו חזר ועבד כו”מ הרי הוא כישראל מומר שקידושין קידושין. ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן”. הלכה זו ברמב”ם באה בעקבות הקביעה שלו בהלכה י”ד : “אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה’ נשאו נשים נוכריות בגיותן.”

כפי שכותב הרב דייכובסקי בעניין נשות שלמה ושמשון עולה בבירור מתוך הנסיבות שנשים אלו לא “באמת” מתכוונות לשמור מצוות, לעבוד רק את ה’ ולחסות תחת כנפי השכינה. אדרבה, בלשון ההלכה יש “אומדנא דמוכח” שכל הגיור מכוון על מנת להשיג “דבר” (נישואין). ושהמתגיירות לא “באמת” התכוונו לקבל על עצמן את הדת היהודית. ואולם, למרות זאת, הרמב”ם פוסק שבמקרה כזה הגר הוא ישראל ו”קידושין קידושין ומצווה להחזיר את אבידתו”.

על מנת להסביר את דברי הרמב”ם אין לומר שלפי דברי הרמב”ם, לא צריך קבלת מצוות שהרי, הוא מפרש בהלכה י”א שצריך קבלת מצוות. אלא דומה שפירוש הדברים הוא שבדיעבד, המעשה או האמירה של קבלת מצוות בטקס הגיור נחשב למעשה הקובע את הגיור. היינו, מבחינה משפטית, לפי הרמב”ם, ההלכה איננה דורשת להתחקות ולברר מה היא ה”אמת” הפסיכולוגית, אלא המעשה כשלעצמו מספיק ומועיל מבחינה משפטית. משמעות הדברים היא, שההלכה ומעשים הלכתיים מהווים מערכת ו”מציאות” משל עצמה ולאו דווקא מתייחס למציאות החברתית, הפסיכולוגית או הטבעית שבעולם ה”אמתי” החוץ הלכתי.
הרב דייכובסקי מציין שמקרה זה איננו הפעם היחידה שההלכה מתייחסת ל”אומדנא דמוכח” ועומדת על כך שהמעשה או חוסר המעשה הוא הקובע. דוגמא מפורסמת מובאת בגמרא סנהדרין דף ל”ז ע”א וע”ב.
משנה: כיצד מאיימין את העדים על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד? והגמרא מסבירה – ת”ר כיצד מאומד אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום תניא א”ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה (דברים יז) על פי שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת.

כפי שהגמרא בעצמה מציינת כאן מדובר “באומדנא דמוכח”, שהרי מבחינה נסיבתית אין אפשרות שלא האיש עם הסייף הרגו למת. אף על פי כן אין האומדנא דמוכח גובר על המעשה (או העדר המעשה). התורה אינה קובעת עונש מוות על ה”אמת” שמה שקרה בפועל במקרה רצח זה. התורה קובעת עונש מוות בגין המעשה ששני עדים ראו את הרצח עצמו. האמת העובדתית כאן לא רלוונטית. מה שקובע הוא האם יש מעשה של עדות או לא. כמו כן, בעניין גיור ה”אמת הפסיכולוגית” (דבר חמקמק כשלעצמו), לא רלוונטית אם יש מעשה של קבלת מצוות.

הרב דייכובסקי גם טוען שיש כאן “חזקה” שמועילה וגם “חזקה” הוא כלי הלכתי היוצר מציאות”. אישה שמוחזקת כנדה בשל בגדיה המיוחדים, (היו תקופות שנשים בזמן נדתן לבשו בגדים מיוחדים) גם אם היא טוענת שהיא לא ראתה דם, היא נחשבת לנידה [יו”ד קפה ב-ג] וחייבת בטבילה והיא גם מברכת על הטבילה. [רב פעלים, יו”ד לז] למה? כי חזקה יוצרת מציאות. אם היא מוחזקת כנדה הרי היא נדה. כך גם, אישה שמוחזקת כיהודיה 30 שנה, החזקה יוצרת מציאות והיא אכן יהודיה.

מנגנונים הלכתיים היוצרים מציאות אינם דברים אזוטרים. אנו פוגשים אותם בחיינו היום-יומיים. דוגמא מובהקת לכך היא, עירוב תחומין בשבת. מעיקר הדין הוצאה מותרת בשבת במקום שהוא מוקף חומה. למעשה ברוב הערים היום אין חומה אלא חוט (קורה) המקשר בין שני עמודים (לחי) כך נוצרת צורת הפתח. אמנם בחומה אמיתית יש פתח אחד או שניים ומותר להוציא בשטח מוקף בחומה כזאת. ואולם, אנחנו נוהגים להוציא בשבת גם אם אין חומה ממשית אלא רק סדרה של “צורות הפתח” – החוט העובר בין העמודים יוצר צורות הפתח. כך שאם מסתכלים על ה”מציאות” – הרי אין חומה והכל “בלוף” אבל אם מסתכלים על ההלכה כעל מעין מערכת כשלעצמה הבנויה על הגדרות פורמאליות, מבחינת ההגדרות של ההלכה יש כאן “חומה” וניתן (ע”פ רוב הפוסקים), להוציא בשבת.

אם משווים את שתי הגישות ההלכתיות המיוצגות כאן- זו המנסה לברר את האמת החוץ-הלכתית, הפסיכולוגית או החברתית וזו שמתייחסת להלכה כמערכת בתוך עצמה, ברור שהאחרונה היא היותר מתוחכמת ו”למדנית”. מעניין הוא , שדווקא הגישה ה”פשטנית” יותר היא זו שמביאה לתוצאות “קיצוניות” יותר (במקרה שלנו- פסילת כל הגיורים שנעשו במשך 20 שנה), ודווקא הגישה הלמדנית יותר מביאה לידי תוצאות נוחות יותר מבחינה לאומית וחברתית. כאן אנחנו אולי רואים את כוחה של תורה שבעל פה שככל שהיא מפותחת יותר – מתוחכמת ולמדנית, כך “דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום”.


1. הדברים מבוססים על הכתוב בקובץ תורה שבעל פה מ”ד ועל שיעור ששמעתי מעת הגר”ש דייכובסקי בחג בשבועות תשס”ח. כמובן הדברים הם על דעתי ובאחריותי בלבד.

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן