כבר מהרגע הראשון שבו "מבצע החיסונים" למגפת הקורונה התחיל היה ברור שאנחנו עושים את זה לא רק בשביל לשמור על בריאות הציבור במדינת ישראל אלא

רבים התרגשו השבוע למראה נאומה של חברת הכנסת החירשת הראשונה במדינת ישראל, התרגשו מתקרת הזכוכית שהתנפצה, התרגשו מהמעמד, התרגשו מהדברים שהיא סימנה לנו. מעולם לא

אין מדינה דמוקרטית שהמציאות הזו לא קיימת בה, הרגע שבו זכויות הפרט מתנגשות או סותרות זכויות אחרות. רק על קצה המזלג ניתן להזכיר את חופש

יוזמה ויזמות הן פעולות מבורכות שאנחנו מעודדים אותן באופן יום יומי, אבל מתי יוזמה מפסיקה להיות מבורכת ומתחילה להיות מסוכנת? התשובה טמונה בכוונה: היוזמה המגיעה

בכ"ט בנובמבר תש"ח נצמדו כל יהודי העולם אל מקלטי הרדיו כדי לקבל את אישורן של אומות העולם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. קריאות "כן", "לא"

בשבוע שבו מתחלפת ממשלה אנחנו שומעים את שני הצדדים. אנחנו שומעים את אלו שמסכמים את התקופה שהייתה, כמה טוב היה בה ולמה היא צריכה להמשיך

מה בעצם הייתה הבעיה בשאלתו של קרח? הרי את שאלתו של קרח על קדושתם של כל עם ישראל משה בעצמו אמר ליהושע "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי

האם אנחנו יכולים להאמין למה שאנחנו רואים בחדשות? האם כותרות העיתונים משקפות לנו את המציאות או את מה שהם רוצים שנחשוב? והאם באמת אי אפשר

את העובדה שמשה רבנו הוא ענו התורה אומרת בפירוש בסופה של פרשתנו בסיפור עמידתו של משה אל מול דבריהם של אהרן ומרים. אבל התבוננות גם

בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד" כותב סטיבן מיטשל שכל אהבה ארוכת טווח זקוקה לאיזון הנכון שבין ביטחון להרפתקה. מעט קנאה בין בני זוג יכולה ליצור

לכל דור יש תקופות בהן הוא מרגיש מהלך במדבר. זמן בו אין 'בית', זמן ארוך שקשה לראות את סופו. זמן בו הדור חש חשוף ופגיע.

שאלתו של רש"י בשם המדרש בתחילת הפרשה שלנו היא אחד הביטויים שהשתרשו עמוק גם אל תוך השפה המודרנית – "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?".

פרשת המועדים שנקרא בפרשת השבוע מעמידה לפנינו את כוחם של בני האדם ביצירת לוח השנה העברי. קידוש החודש שנעשה על ידי בית הדין מאפשר לנו

בהיסטוריה של הפוליטיקה העולמית לא חסרות דוגמאות בהן הנהגה השתמשה בחוק לא למטרה לשמה הוא נחקק. חוקים לא פעם שימשו כדי להעדיף ציבור אחד על

פרשות תזריע מצורע מפגישות אותנו לראשונה עם ההתמודדות ביחס לגבולותיה של הקהילה, מי בפנים ומי בחוץ, מי צריך לצאת ומתי הוא יכול לשוב. כל קהילה

רק לפני כמה ימים עמדו נבחרות ונבחרי הציבור והתחייבו למלא באמונה את תפקידם כחברות וחברי כנסת במדינת ישראל. הטקס החגיגי ובכלל המצג בתקשורת, יכול לגרום

עוד קורבן ועוד מנחה, עוד פירוט של חלקי הקורבן או סדר ההקרבה. פרשת השבוע מתעסקת המון בפרטי הקורבנות ובסוגים השונים שלהם, בירידה לפרטי הפרטים. בעיסוק

בכל פעם שמגיעים אל ספר ויקרא חוזרות ועולות 2 שאלות. האחת היא מדוע בכלל נצטוו בני ישראל להקריב קורבנות, והשנייה היא האם אנחנו שואפים לחזרה

אחד החוקים הראשונים שחוקקה הכנסת לאחר סיום המנדט הבריטי היה תיקון חוק שעות עבודה ומנוחה. חוק שהיה קיים עוד מתקופת השלטון העות'מאני לא קבע יום

רק לפני שבוע ביקשו מאיתנו להביא את עצמנו, את הזהות המיוחדת שלנו, את התרומה הפרטית שלנו כדי לבנות משכן והנה שבוע אח"כ ואי אפשר אפילו

כל נבחר או נבחרת ציבור יוכלו לספר את הסיפור הזה, של ההבטחות והסיסמאות לפני הבחירה והקושי להוציא אותן לפועל ביום שאחרי. הסיפור הזה של קמפיין

העם היהודי תמיד היה עם של זיכרון – זיכרון הבריאה, זיכרון יציאת מצרים, זיכרון השואה ועוד ועוד לאורך כל ההיסטוריה. הציווי לזכור משאיר אותנו מחוברים

אחרי מעמד הר סיני זה כמעט בלתי אפשרי שלא לתהות מה נשאר ממנו אח"כ. איך לוקחים את העוצמה, את הקולות, הברקים וקול השופר והופכים אותם

במסורת יהודי תוניסיה נהגו לאכול סעודת מצווה ביום חמישי שלפני שבת יתרו. מקור המנהג המקובל ביותר הוא העובדה שהייתה מגפה בתוניסיה שפגעה והפילה חללים רבים

לא מעט פרשנים ניסו להבין מדוע שירת הים נפתחת בלשון עתיד, "אז ישיר משה". יש שראו בזה קריאה לשירה שתגיע לעתיד לבוא ויש שלא ראו

אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שמרכזה של הפרשה טמון בעצם היציאה ממצרים, בעם שלם שיוצא מעבדות לחירות, במכות האחרונות ובקורבן פסח. אבל יש משהו מרכזי אולי

האתגר של כל מנהיג לא פוסח גם על משה רבנו, היכולת להיענות לציווי, להקשיב לדברי אלוהים ואז: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ומצד שני

"…סימן היכרה של פקודה 'בלתי חוקית בעליל' – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: אסור!…אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת