אין זה סוד כי בתי ספר ממ”ד רבים מציינים בי”א מרחשוון את פטירת רחל אמנו ובוחרים להתעלם מיום הזכרון לרצח יצחק רבין. מדוע?
היחס ליום הזיכרון ליצחק רבין נגזר ממערכת יחסים ארוכי טווח בין הציבור הדתי-לאומי ובין הציבור החילוני-ציוני שהוביל את המאמץ להקמת המדינה ולביסוסה בעשורים הראשונים.
הקבוצות המובילות בציונות החילונית הובילו את מהלך החילון – או יותר נכון אי-שמירת כל המצוות – משום שהן זיהו את הדתיות והמסורתיות כמכשול לדרך מודרנית, אמיצה וחזקה, שהתאפיינה בארגון לאומי, צבאי ופוליטי יעיל. במשך השנים גיבש הציבור הציוני-דתי גישה אחרת – המזהה את העשייה הלאומית עם העשייה הדתית. לעומת הציבור החרדי, שהתגדר בדל”ת אמות של ההלכה והמסורתיות, ראה הציבור הציוני-דתי בהתיישבות, בנשיאת עול הביטחון ובחידוש השפה העברית והתרבות העברית עשייה שיש לה ערך דתי. אולם במשך אותן השנים הקבוצה החילונית המובילה לא קיבלה את גישת הציונות הדתית ומידרה אותה מהשפעה מרכזית על המדינה ודרכיה.
לאחר מלחמת ששת הימים ניסה הציבור הדתי את כוחו בהשפעה דרך ההתיישבות ביש”ע וברמת הגולן. אולם במסגרת הסכמי אוסלו שוב לא קיבלה הממשלה בראשות מפלגת העבודה, דהיינו חלק גדול מן הציונים החילונים, את עמדת רוב הציונות הדתית כלפי ההתיישבות והייתה מוכנה לפשרה טריטוריאלית במסגרת הסכמים מדיניים עם הפלסטינים והסורים.
כידוע גורמים מסוימים וקיצוניים בתוך הציבור הדתי התבטאו בחומרה ובאלימות עד שקם אחד ועשה מעשה, ורצח את ראש הממשלה.
הציבור הדתי-לאומי מצא את עצמו מואשם לא רק בפרימיטיביות אלא גם באנטי-דמוקרטיות ובנקיטה בדרכים אלימות.
כך נוצרו משקעים על גבי משקעים – הציבור הדתי שהודר מלכתחילה במפעל הציוני, הודר שוב במהלך הסכמי אוסלו והואשם שוב אחר הרצח.
מבחינה רגשית מתקשה הציבור הציוני דתי להתמודד עם זכרון רצח רבין כי הדבר קשור למשקעים של הדרה והאשמה ולכן קיימת תגובה של הסטת הנושא לדבר אחר (יום השנה לרחל אמנו) ולהכחשה.
יחד עם זאת, אני סובר כי הציבור הדתי חייב להתמודד עם רצח רבין, משום שהרצח מסמן פריצה של כל גדרות המוסר, התורה והיהדות. גם אם היתה זו במידת מה תגובה ליחסים מורכבים וקשים עם יתר חלקי עם ישראל.
המפגש בין יום הזיכרון לרצח ויום האזכרה לרחל אמנו הוא סמלי מאוד. נשים לב לכך שהיחסים בין רחל ובין לאה הם יחסים של תחרות, פירוד ומחלוקת, שהתפתחו לאחר מכן לקונפליקט בין ילדיהם – יוסף ואפרים מול יהודה ושהחמיר והפך למחלוקת לאומית בין ממלכת יהודה ובין ממלכת ישראל. מחלוקת זו הובילה בסופו של דבר לחורבן הבית והארץ וגרמה לגלות הראשונה והשנייה.
ליום פטירת רחל אמנו יש משמעות רבה בהבנת שורשי המחלוקת והאלימות בעם ישראל. עלינו לפעול לצמצום ואף לביטול השורשים האלימים והמפרידים האלה.
“ושבו בנים לגבולם” ו”מנעי רחל מבכי”, יכולו להתרחש רק עם קיום דברי הנביא: “דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה אָמַר ה’ אלוקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי” (יחזקאל ל”ז)
