מערך שיעור מלווה ידיעון- כבוד חכמים, כבוד הבריות וכבוד שמיים

היהדות הינה דת המבוססת על חוקים ולא המבוססת על בני אדם, הווה אומר מקורו של החוק הוא בתביעה האלוהית ולא ביצירתם יש מאין של מנהיגי הציבור. מכאן שכולם כפופים ביהדות לאותה מערכת חוקים: המלך, הנביא, השופט, בעלי השררה ודלת העם, וכולם יבואו במשפט לפני האלוהים ביום הדין.

לפניכם אסופת מקורות עם הסברים, שאלות להבנה ושאלות למחשבה

“חוק זה חוק!” – שוויון בפני החוק

הרמב”ם מציג תביעה כלפי הדיינים להתייחס באופן שווה לבעלי הדין העומדים לפניהם. את דבריו מבסס הרמב”ם על הפסוק “בצדק תשפוט עמיתך”. שני מדרשים שונים, בתוספתא ובספרא, מבססים הוראה זו לדיינים על הפסוק “לא תלך רכיל בעמך”.

· מה הקשר של רכילות לעולם בית המשפט?
· כיצד פסוק זה יכול לבסס את התביעה לשוויון בבית המשפט?

רמב”ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה א:

שו”ת חוות יאיר סימן פא

ביחס לדברים אלו של החוות יאיר, כמו גם פוסקים אחרים כותב השופט מנחם אלון ז”ל את הדברים הבאים:
“…עיקרון השוויון, היינו עיקרון הקובע שתקנת הקהל צריכה לחול על הכול בשווה ולא רק על אנשים מסוימים וידועים” (המשפט העברי, חלק א עמ’ 624)

האם תוכלו להביא מן המציאות הישראלית דוגמאות המאששות או סותרות את דבריו של אלון?

לא תמיד יש שוויון בפני החוק!

למרות הנחת העמידה השווה בפני האלוהים אנו מוצאים עדויות שונות לחריגה משוויון זה. מתוך המגוון הבאנו שתי דוגמאות הקשורות ליצר העריות, דוגמאות נוספות תוכלו למצוא בבבא קמא ט”ז ע”ב על הפסוק “כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי” (ירמיהו י”ח כ”ב) או ברמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יד.

מהם אם כך המקרים היוצאים מן הכלל? האם הם כרוכים באדם מסוים דווקא או בעלי קריטריון העשוי לכלול אף אנשים שלא ניחנו בתכונות מוסריות נעלות?

מסכת כתובות דף י”ז עמוד א:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד א :

הדוגמאות שהבאנו לעיל חלוקות בשאלת מעמדו של האדם הנוהג בעצמו יוצא מן הכלל, יחד עם זאת שתיהן חולקות את אותה הנחת יסוד בנוגע לשוויון בפני החוק: מנהיג דתי, גדול ככל שיהיה, נתבע לקיים את מצוות התורה ככל אדם מישראל. אירוע חריג גורם מיד להרמת גבה ולפיכך טעון הסבר.

העשרה:

“אני באתי לפולין רק כדי לבטל את כל החוקים ואת כל הדתות” יעקב פראנק.

במאה ה-18 חי ופעל בפולין יעקב פראנק, שנמנה על חסידיו של שבתאי צבי והחיה את תנועתו המשיחית. פראנק אסף סביבו חבורת שלמה של משפחות, שסופן להתנצר, אלה קידשו את המושג מצווה הבאה בעבירה, תוך אורח חיים ניהיליסטי גמור ובוז עמוק לעולן של מצוות התורה. גרשום שולם, חוקר החסידות, כותב אודות פראנק את הדברים הבאים: “מנהיג דתי שהוא אדם מושחת ובליעל באמת, ספק רמאי ספק מנוול…שבכל זאת חי כולו בעולם מיתולוגי ומכל רעיונות השבתאות… נארג אצלו מיתוס שלם של הניהיליזם הדתי” (הציטוט לקוח מתוך ספרו של ג’ שולם “מצווה הבאה בעבירה” עמודים 52-53). מבחינה זו היה פראנק ממשיכה הנאמן של תנועת השבתאות שראתה בעבירות לשמן כלי חיוני לתיקון העולם. נתן העזתי, בן לווייתו הצעיר של שבתאי צבי הרחיב בהגותו, עד לגבול הקצה, את המימרא התלמודית: “גדולה עבֵרה לשמה ממצווה שלא לשמה” (נזיר כג:). המשותף לשלושת מנהיגים אלה היה משנה תיאולוגית סדורה לצד כאריזמה יוצאת דופן שסייעה לקבץ סביבם חבורה גדולה של מאמינים. אלה קיבלו את תורתם והסכימו ללכת איתם לאורך כל הדרך, עד להתאסלמות (שבתאי צבי) או להתנצרות (יעקב פראנק).

ההתנגדויות לשבתאות ולפראנקיזם בממסד הרבני הייתה גורפת, (הגם שיש מי שסובר שתנועות אלה הביאו להתפרצות הגדולה של חסידות הבעש”ט). כך למשל קושר רבי נחמן מברסלב את פטירתו של הבעש”ט למשיחיות מבית מדרשו של שבתאי צבי:

וּמִזֶּה הָיָה הִסְתַּלְּקוּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב כִּי אָמַר שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִמַּעֲשֵׂה הַשַּׁבתאי צבי יִמַּח שְׁמוֹ כִּי אֵצֶל הַשַּׁבתאי צבי יִמַּח שְׁמוֹ הָיוּ כַּמָּה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְלוֹמְדִים מֻפְלָגִים שֶׁהִטְעָה אוֹתָם כַּמְפֻרְסָם וְהֵם יָצְאוּ מִן הַכְּלָל וְדִבְּרוּ רָעוֹת עַל כְּלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל …וְאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נָפְלוּ עַל גְּדוֹל הַדּוֹר וְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הוּא הָיָה אָז הַגְּדוֹל הַדּוֹר וּמִזֶּה נִסְתַּלֵּק וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאָמַר שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ שְׁנֵי נְקָבִים בְּלִבּוֹ עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַשַּׁבתאי צבי יִמַּח שְׁמוֹ (ליקוי מוהר”ן ר”ז)

לצד זאת, ש מי שקשר את רדיפת תנועת החסידות בראשית ימיה לראייתם כממשיכי דרכו של שבתאי צבי. אחד הסכסוכים המפורסמים בעניין זה הוא חשדו של רבי יעקב עמדין כי הרב יונתן אייבשיץ שעסק בתורת הסוד וחיבר קמעות איננו אלא “נגוע” בשבתאות.

הידעת?

אנטינומיזם הוא מונח המציין התנגדות לחוק (אנטי-נגד נומוס-חוק). את המושג טבע מרתין לותר במאה ה-16. לדבריו אין צורך לקיים את מצוות התורה המעשיות שכן עולם הרוח הוא הוא הנחוץ לשם קיום אורח חיים רווי אמונה. בהשאלה לעניינינו, ניתן לומר כי תכונות נעלות פותרות לכאורה את האדם שניחן בהן מכריכת עצמו בחלק מעבותות החוקים הדתיים.