במרחב השפתי שלנו מתקיימות שתי טריטוריות: האחת נמצאת מעל לפני השטח, זו מסמנת מה נכון ומה פסול, ומפקחת ומענישה את מי שמודעים לכך שזו צנזורה ואינם קשובים לכללים. לצידה, מתקיימת שפה מחתרתית, שפת ההומור והסלנג, שמשחררת את הקיטור מבלי לזעזע את הדבק החברתי בין ה'אנחנו' ו'האחרים'.
התקינות הפוליטית נטועה עמוק בתרבות המכירה בכבוד האדם ובזכותו לשוויון. אך מדוע ישנה הרגשה, כי הדברים הגיעו לקצה האבסורדי שלהם? זאת ועוד: האם ניתן לקבוע גבולות לשפת הפוליטקלי קורקט על מנת שלא לרדד את השיח?