מקובל לזהות את יום ל”ג בעומר עם רשב”י ועם ההילולה המתקיימת לזכרו בהר מירון.

• מדוע זכה רשב”י ליחס חיובי כל כך של המוני בית ישראל
  (בזכות צדיקותו? הנהגתו? אחריותו על הדור או אולי מסיבות אחרות?)
• מהי ‘אחריות’ מנהיגותית? האם יש לה מופע אחד בלבד?

בשאלות אלה נעסוק באמצעות המקורות שלפנינו והשאלות לדיון שאחריהן:

1. ספר התודעה – פרק עשרים ושבעה:

ויום ל”ג בעומר הוא ‘הוד שבהוד’ היינו דין שבדין. וכיון שהדינים מתגברים ביותר, מיד הם הופכים לרחמים, שכך הדין אצל הסנהדרין: ‘כולו חיָּב – זכאי’.

מה המהות העומדת במרכזו של ‘ל”ג בעומר” עפ”י ספר התודעה?

עיינו במדרש ממסכת שבת וחשבו :
האם מהות זו של ל”ג בעומר מסתדרת עם ההתנהגות של רשב”י בצאתו מן המערה?

2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג,ב:
נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי [יצאו רבי שמעון ובנו מן המערה וראו אנשים חורשים וזורעים].
אמר (רבי שמעון) : מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם .
הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא [חזרו, הלכו, ישבו שנים עשר חודשי שנה].
אמרי ( אמרו לעצמם רבי שמעון ואלעזר) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש.
יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. נפקו [יצאו].
כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון [כל היכן שהיה מכה רבי אלעזר, היה ר’ שמעון מרפא] .

– מה הייתה הביקורת של רבי שמעון ובנו אלעזר על האנשים שחרשו וזרעו מחוץ למערה?
– מדוע, לדעתכם, ראו צורך רשב”י ובנו, למחות כנגד המראה שראו ביציאתם? האם צדקו?
– מה טענה בת הקול כלפי רשב”י ובנו אלעזר? מדוע הם נדרשו לחזור למערה?
– מהו התיקון שהתקיים בהם לאחר עוד 12 חודשים נוספים במערה?

על סמך שני המקורות השונים חשבו ודונו:

– האם מנהיגותו של רשב”י כשהיה בתוך המערה זהה למנהיגותו מחוץ למערה?
– האם יכולה הייתה להיות זהה?
– מה הביא לשינוי?
– מה אפשר ללמוד מן המנהיגות של רבי שמעון לדורנו?