אין ספק שסיפור יציאת מצרים הוא אתוס היסוד של העם היהודי.
זהו סיפורה של ההבטחה הגדולה על הגאולה שעשויה לבוא גם לאחר התקופות האפלות ביותר, זהו סיפור המבסס את ההטענה הערכית של היחס לגר ולעני החיים בקרבנו, וזהו סיפור תחילתו של מסע הנדודים אל הארץ המובטחת. סיפור יציאת מצרים מוטמע בתוך מסכת חיינו באמצעות שלל מצוות וטקסים בחגים, בשבתות ובימות החול. בין טקסים אלה, המוציא לפועל העיקרי של ההוראה “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מצרים”, איננו אלא ליל הסדר, טקס-העל בו משתתפים רוב יהודי העולם, ובוודאי רובם המוחלט של יהודי הארץ.
אנו מבקשים לדון בקשר בין סיפור יציאת מצרים וליל הסדר, ולהרחיב את המבט על מנת לעסוק בקשר שישנו בין כל מיתוס וכל טקס, ובמקרים בהם צמד זה מפסיק ללכת יד ביד. מה אם כך קורה, כאשר מרבית הישראלים סבורים כי ירושלים היא בירת ישראל הנצחית, אולם במקום לטייל בכותל או במוזיאון ישראל מעדיפים לבלות באולמות הענק של איקאה? או כאשר בוגרי צבא יוצאים למסעות חובקי עולם, במקומות הרחוקים ביותר מההוויה הישראלית התובענית, ולבסוף מוצאים את עצמם סביב שולחן ליל הסדר בבית חב”ד המקומי? כיצד מנהלים אנשים או קהילות את חייהם בין הסיפורים הגדולים והמכוננים ובין הפרקטיקות הקטנות? מה קורה שעה שהסיפורים המכוננים אינם עולים בקנה אחד עם פעולות השגרה, שהן אבני הבניין של היומיום ומדוע נוצר מתח בין השניים?
