“ויצעק צעקה גדולה ומרה” מתארת לנו התורה את תגובתו של עשו למעשיו של יעקב ולדבריו של יצחק, תגובה חריפה שגורמת למדרש בבראשית רבה לומר שאותה צעקה שצעק עשו גרמה לקב”ה להיפרע מאיתנו דורות אח”כ כשמרדכי היהודי בשושן הבירה זעק “זעקה גדולה ומרה”

אבל אם אנחנו “צודקים”, אם את הברכה באמת אמור היה לקבל יעקב למה אנחנו נענשים על זה ולמה בצורה חמורה כל כך? השאלה הזו אינה רק שאלה פרשנית נקודתית אלא שאלה עמוקה שבאה לברר את היחס שלנו לפגיעה באנשים גם אם אינם מסכימים איתנו או הולכים בדרכנו.

נחמה ליבוביץ’ כדרכה מדייקת את הדברים במשפט אחד: “להודיעך שמי שסופר דמעותינו לתיתן בנאדו, אוסף גם דמעותיו של עשו הרשע והן נשמרות ותובעות דינן”. אנחנו נדרשים להיות רגישים לא רק לכאב שלנו אלא להצליח יחד עם המחלוקת הגדולה למצוא את המקום להכיר גם בכאבו של “הצד המפסיד”