“אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל”. נקודת המוצא הייתה שהתורה היא בסה”כ עוד ספר חוקים, עוד מערכת כללים כחוקי חמורבי וכדו’ שהיו נהוגים באותה תקופה קדמונית. אבל התורה מתחילה אחרת, היא מתחילה בהיסטוריה, בסיפורי האבות והאמהות של כולנו, בעולם הערכים שקודם לציוויים, שקודם לחוקים.

אבל ר’ יצחק במדרש מחדש לנו יותר: “שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו”. כל ספר בראשית מבקש להחזיר אותנו לבסיס ההגדרה של מדינת הלאום, אותה מדינה שבה החוקים הם חלק ממה שמבטא את תרבותו וערכיו של הלאום שבה. סיפורי האבות והאמהות הם לא רק היסטוריה יבשה, היא עמדת מוצא ערכית וחוקית שמאפשרת לעם לחזור למולדתו לאחר אלפי שנים ולקיים בה מדינה יהודית, עם מערכת ערכים וחוקים דמוקרטית.

הנקודה הזו היא שאפשרה לדוד בן-גוריון לעמוד ולהכריז קבל עם ועולם: “בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים”