פרשות תזריע מצורע מפגישות אותנו לראשונה עם ההתמודדות ביחס לגבולותיה של הקהילה, מי בפנים ומי בחוץ, מי צריך לצאת ומתי הוא יכול לשוב. כל קהילה מוגדרת ע”י הנשים והאנשים המרכיבים אותה אבל לא פחות מכך כל קהילה מעצבת את עצמה ביחס לאותם אלו שהיא מבקשת להשאיר “מחוץ למחנה”.
הזכות להגדרה עצמית היא בסיסית וחשובה אבל היא בהכרח יכולה גם לגרום לפגיעה במי שאינו חלק מאותה הגדרה. פרשות תזריע ומצורע מאלצות אותנו להתמודד עם אותם אזרחים ואזרחיות שמצאו עצמם לפתע פתאום מחוץ למחנה, בגלל אירועים כאלו ואחרים חלקם טבעיים ונורמאליים וחלקם יוצאים מן הכלל.
אז איך יוצרים את המציאות שבה אנחנו לא מתנכרים למי שבחוץ? ליו”ר הכנסת לשעבר אברום בורג אולי יש את התשובה: “הבה נרחיב את גבולות הגדרת המצורע אל ה”אחר” באשר הוא. הרי כשם שהמצורע הורחק אל מחוץ לשער כך לא ניתן בימינו לרבים מן ה”אחרים” לבוא בשערינו. הזר, הגר, השונה מינית, המתווכח ויוצא הדופן מוקעים מאיתנו הרחק אל מעבר לגבולות גדר המודעות של עצמנו… ה”אחר” של היום הוא לא אחת ה”אני” הקולקטיבי של מחר. יהדות התלמוד קידשה את דעת המיעוט והנציחה אותה על הדף לדורי דורות ביודעה כי דעת המיעוט של היום עשויה עוד לשמש את הרוב של מחר, שישנה את דעתו עם הנסיבות והזמני …זאת יהדות זמננו וזאת תורתה. אין יותר מצורעים. כולנו מצורעים שהחלימו, כולנו היינו אחרים למישהו, לכן כולנו מצווים.”
דווקא היכולת להבין שהמציאות יכולה להתהפך ולהפוך אותי לזר ולשונה היא זו שאמורה לעזור לנו להעניק יחס שווה לכל אדם באשר הוא ולהצליח להגדיל את גבולות הקהילה המשותפת שלנו.
