“…סימן היכרה של פקודה ‘בלתי חוקית בעליל’ – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: אסור!…אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת…” דברים אלו של השופט בנימין הלוי שנכתבו בשנת 1957 הפכה לאחת ההגדרות המכוננות בעולם המשפט הישראלי, הגדרה שהעמידה את המוסר האנושי הבסיסי ואת יכולת הביקורת האנושית כדגל שאמור לעמוד לנגד עינינו במקרי קיצון.

אלא, שאי ציות לחוק לא הומצא בכפר קאסם. אלפי שנים לפני כן, באימפריה הגדולה ביותר בעולם עמדו שתי נשים ‘וסירבו פקודה’: “וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם”. תפיסת עולם ערכית הביא את שפרה ופועה ללכת אחרי לבן ועולמן המוסרי, האנושי והאתי על פני הציווי של האיש החזק ביותר בעולם העתיק של אותה תקופה.

כל אזרחית או אזרח במדינה דמוקרטית חש את המתח הזה. מצד אחד את הרצון לשמר (ואולי לקדש?) את חובת הציות לחוק ומצד שני את החשיבות בעולם אישי, מוסרי וערכי. המתח הזה הוא אחד הגורמים לכך שמדינה יכולה להתקדם, להתפתח וגם להגן על עצמה ועדיין להיות בטוחה שיהיו אלו שבמעשיהם ודבריהם לא יאפשרו לה לשכוח את ערכי היסוד העומדים בבסיסה.

נראה שלא סתם הפרשיה מסתיימת בפסוק הבא: “וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”. דווקא העמדה המוסרית היא זו שמאפשרת לעם לגדול, להתעצם, לבנות את ביתו.