שנה וחצי מתחילת היום הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל, שכבות של חשדנות וכעס מכסות מחדש על רגעי סולידריות נדירה, מאיימות למוטט את הרקמה המשותפת שבנינו פה בעדינות רבה.
דווקא בל”ג בעומר, היום של רבי שמעון שהתחיל כמי ששורף את מי שחי אחרת וסיים כאוהב הגדול יש לנו הזדמנות לשאול איך הופכים אש של מחלוקת לאש מחממת.
רבי עקיבא, רבו של רשב”י היה זה שהבעיר את האש הראשונה. בתחילת חייו רחל אשתו המתינה בבית בעוד הוא שקוע בלימוד שנה ועוד שנה. תלמידו באותה תקופה בן עזאי מצהיר: “נפשי חשקה בתורה” ונשאר רווק נצחי. בפנים תורה טוטלית – אבל מחוץ לה: בדידות. לא כך אצל רשב”י. עליו נאמר ש“שלח וידע מה נעשה בביתו”, גם במחתרת מול הרומאים הוא דואג לאשתו. האש שלו אינה מנתקת אלא מחברת; היא יודעת להסתתר כדי לשמור, לא כדי לברוח.
אותו תיקון מתרחש גם ביחסי אדם לאלוהיו. רבי עקיבא הוא שקידש את שיר השירים: “אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים”. זו לא ארוטיקה זולה אלא שירת אהבה נשגבת בין אדם לאלוהיו. רשב”י ממשיך ומרחיב: זוהר של אש, אבל עם “עין טובה” – אהבה שמתקשרת בין שמים וארץ ולא שורפת את הלומדים לאפר.
המקום שבו נבחנת האש באמת הוא היחס בין יהודי ליהודי. “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה” קבע רבי עקיבא, ואף הזהיר מפני התנשאות תלמידי־חכמים על “עמי הארץ”. ובכל זאת, שנים‑עשר אלף זוגות תלמידיו “מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה”; ימי הספירה עד ל”ג בעומר הפכו לאבל. דווקא חמשת התלמידים האחרונים – ובראשם רשב”י – תיקנו את הכשל: אותם ימי מגפה נעשו ימים של שמחה, כי האש עברה זיקוק והייתה לאור.
אנחנו שומעים המון חברי כנסת ואנשי תקשורת שאוהבים להשוות אותנו לימים שלפני חורבן הבית ולמרות זאת נמנעים בעצמם מללמוד את הלקח. אנחנו לוחמים על הגבולות, אבל בתוך הבית בוערת אש אחרת: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה – איש איש וקבוצתו כמגדלור של להט, ופעמים רבות כמדורה המפיצה עשן רעיל.
חלונות ראווה של רשתות חברתיות מלאים שיח שמזהם את הריאות הלאומיות; “אש קודש” של צדק משלנו מלהיטה יצרים והרבבות צועדים אליה כשלפידים בוערים בידיהם, שוכחים שבלעדיה כולנו בני מערה בודדים.
ל”ג בעומר מזכיר לנו לא רק את רשב”י אלא את כל שרשרת האש שהובילה עד הלום – מהתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, דרך הגלות והעדות שהפכו אותנו לקבוצות נפרדות, ועד למגזרים המפולגים פה בישראל. הדמוקרטיה, כמו האמונה, אינה יכולה להתקיים בלי אמון עמוק באדם – ביכולת שלו לחשוב, לבחור, לתקן ולהתעלות.
האחדות איננה מחיקה של מחלוקות, אלא ההכרה בכך שלמרות חילוקי הדעות – כולנו חלק מאותה רקמה אנושית עדינה, מאותו חזון. התורה אינה מבקשת מאתנו אחידות, אלא כבוד הדדי. הדמוקרטיה אינה מבטיחה צדק מוחלט, אלא מבקשת שננהל את המחלוקות בשלום ולא באש של שנאה.
זאת המשמרת שלנו ולכן כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשאול האם האש שלי מתקנת או מכלה? בשדות הקרב, ברשתות, בכנסת, בבתי המדרש – השאלה זהה. התשובה, מלפני 1800 שנים, פשוטה ונהירה מאי‑פעם: “אנן בחביבותא תליא מילתא.” האהבה – לא כקלישאה אלא כעמוד האש לפני המחנה – היא המבחן.
הכותב הוא מנחה פדגוגי ורכז תוכניות בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה
