מאמר מתוך ידיעון- זהות יהודית

 

האם מעמד הר סיני הוא ה’מפץ הגדול’ של הזהות היהודית? על פי המדרש (שמות רבה כ”ח ו’) זהו אירוע מכונן, אותו נושא כל יהודי:

“כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כ”ט י”ד).

עמנו עומד היום – אין כתיב כאן, אלא עמנו היום,

אלו הנשמות העתידות להיבראות, שאין בהם ממש,

שלא נאמרה בהם עמידה, שאף על פי שלא היו באותה שעה,

כל אחד ואחד קיבל את שלו”

על פי המדרש, מעמד הר סיני מוטבע ב DNA היהודי, כולם היו שם, כולם שמעו את הדיבור הא-לוהי, ומאותה נקודת פתיחה כולם התחילו לצעוד יחד, או שמא לחוד. הוויכוח, כך נהוג לומר, הוא חלק מהמאפיינים המובהקים ביותר של היהודים באשר הם, אולם האם נשארה לנו עוד ליבה משותפת, אודותיה אנחנו מתווכחים? אם נקבל את ההנחה שסמלים כמו השבת או ברית המילה, ורעיונות כמו כבוד האדם או תיקון העולם, פתוחים לפרשנויות שונות והפוכות, אז אולי הדבק המאחה העומד בתשתיתה של הזהות היהודית איננו קיים עוד?

בטרם נפנה לברר את השאלה הגדולה הזאת, נדייק מהי זהות קולקטיבית; זו יכולה להיות מעוגנת בעולם התוכן: ערכים, שפה או אמונות בהן האדם מחזיק, ובאמצעותן הוא קושר את עצמו לקבוצת אנשים מסוימת. זהות קולקטיבית עשויה להיות גם קשורה לפרקטיקות: מעשים באמצעותם האדם מכריז על הזיקה שלו לקבוצה, ובה בעת הוא גם שב ומכונן אותה. נחשוב לדוגמה על ליל הסדר, הטקס בה”א הידיעה של הקולקטיב היהודי. מי שיושב ליד שולחן החג המיוחד הזה, נוקט בפעולה ממשית הקושרת אותו לעם היהודי, זו גם פעולה שבדרך כלל יש לה ערך מוסף רעיוני, יהא זה רעיון הקשור לחירות, לשייכות לעם, למשפחתיות, לטקסט עתיק יומין וכן הלאה.

מהי אם כן משמעותה של הזהות הקולקטיבית? האם עוד מסוגלים אנחנו לחשוב באמצעות עולם מושגים דומה? בספרם ‘זהויות יהודיות בעידן רב מודרני’ מציעם המחברים להבחין בין מבני עומק ומבני שטח:

“אפשר להבחין אפוא בין שתי רמות דיון בנושא הזהות הקולקטיבית.

הרמה האחת היא של הזהות הקולקטיבית “הבסיסית”,

והיא כוללת את עקרונות היסוד – “מבני העומק” – שבהם מעוגנת הזהות הקולקטיבית;

הרמה האחרת, “השטחית”,

כוללת את הניסוחים של הזהות הקולקטיבית,

כפי שמתגבשים בנסיבות ייחודיות, אשר אפשר לכנותם “מבני שטח””. [1]

מבני העומק ומבני השטח של הזהות אינם רק רעיונות הלקוחים מעולם החשיבה הסוציולוגי, אלא קיימים גם בחשיבה היהודית עצמה. כך למשל מסבירה תמר רוס את רעיון ‘ההתגלות המצטברת’ של הרב קוק:

דומה כאילו מבקש הרב קוק לטעון:

“ודאי שההתגלות מושפעת מההיסטוריה ומהתפתחות האידיאות

(אפילו כשאידיאות כאלה או מקבילותיהן מצויות במקורות לא יהודיים),

אבל ההיסטוריה והאבולוציה של הרעיונות עצמם גם הם כלי של ההתגלות!”

… הכרתו של הרב קוק בהשפעתן של נסיבות היסטוריות על היהדות

מביאה בחשבון לא רק את הצורך להיאבק נגד היבטים שליליים של התרבות בכללה,

אלא גם את היתרון הנעוץ בקליטתם ובזיקוקם של אותם יסודות חיוביים שהתרבות מציעה.

לפי הבנתו, התפתחויות מהפכניות בעולם האידיאות הן הכלים המשמעותיים ביותר,

שכן אלה מהוות סימן ברור לכך

שהאנושות כבר נגמלה מדפוסים פרימיטיביים של רוחניות,

ומוכנה להגיע לרמה חדשה, נשגבה יותר . [2]

התיאולוגיה של הרב קוק מניחה ‘התגלות מתמשכת’, בה רעיונות מן התרבות הסובבת, העוברים זיקוק והתאמה, נקלטים בתוך עולם המחשבה היהודי. על בסיס הסברה של תמר רוס, ניתן לטעון, כי לצד ההתגלות הראשונה, שהעניקה לנו את ‘מבני העומק’ דוגמת השבת, האמונה בא-ל אחד או היחס לגר התושב, מתקיימות התגלויות נוספות, אלה ההיסטוריות או פריין של התפתחות האנושות, שחלקן תשארנה כ’מבני שטח’ ותתפוגגנה בבוא הזמן, אבל אחרות תצטרפנה ל’מבני העומק’, תעבינה ותשכללנה אותם.

נחשוב למשל על השבת, באמצעות הצמד מבני עומק ומבני שטח. הנה מספר דוגמאות מן השבת הישראלית בת המאה העשרים ואחת.

מהם לדעתכם מבני העומק של השבת ומהם מבני השטח?
אילו יישארו אתנו ואילו דינם לחלוף?

•  “מפת השולחן היא מפת העולם” – מתוך ‘קידוש’ / חוה אלברשטיין.

 

 

• “יה ריבון עולם” – ביצוע של הזמר יוני גנוט.

 

 

• חוק שעות עבודה ומנוחה (תשי”א 1951) פרק שלישי:

מנוחה שבועית

7. שעות המנוחה השבועית

(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

(ב) המנוחה השבועית תכלול –

(1) לגבי יהודי – את יום השבת;

(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את יום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכול לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.

9. איסור העבדה במנוחה השבועית

העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12.

12. שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית, לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שבהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו.

 

•  קיצור שולחן ערוך

סימן ע”ה סעיפים א’-ב’:

חַיָּב כָּל אָדָם לְהַפְרִישׁ עַצְמוֹ מִמְּלָאכָה וּלְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת

לְכָל הַפָּחוֹת חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים.

וְאִם אָמְרוּ בְּבֵית- הַכְּנֶסֶת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת,

אַף- עַל -פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שְׁתֵּי שָׁעוֹת עַד הַלַּיְלָה,

מִכָּל מָקוֹם חָל שַׁבָּת עַל הַמֻעָט וַאֲסוּרִים בְּכָל הַמְּלָאכוֹת….

 

סימן צ’ סעיפים א’ – ב’:

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּשַׁבָּת,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָם מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה.

וּמִפְּנֵי מַה נֶּאֶסָרוּ. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר,

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֶפְצְךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְגוֹ’…

וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.

מֵהָא דִּכְתִיב, “וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ”

דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה,

שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ בַּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בַּחֹל.

וּמֵהָא דִּכְתִיב, מִמְּצֹוֹא חֶפְצְךָ,

דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה,

חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים.

אֲפִלּוּ אֵינְךָ עוֹשֶׂה מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁהוּא מְעַיֵּן בִּנְכָסָיו,

מָה הֵם צְרִיכִין לְמָחָר, גַּם זֹאת אָסוּר”.

 

 

נקודה למחשבה:

הרעיון של ‘מבני עומק’ מניח כי ישנם ערכים ופרקטיקות העומדים בבסיס הזהות היהודית. הם אתנו באשר נלך ובאשר יארע לנו.

‘מי אני’ שואל הרב יונתן זקס בסרטון אנימציה, שאייר אורי פנחסי.

בתשובתו נדרש הרב זקס, מי שהיה הרב הראשי של בריטניה, ואף מחזיק בתוארי פרופסור ולורד, למבני העומק היהודיים על פי השקפתו.

אלה אם כן דבריו, האם הם מוסכמים על רוב הציבור היהודי בארץ? בעולם?

 

 

---

[1] אליעזר בן־רפאל וליאור בן-חיים, זהויות יהודיות בעידן רב-מודרני, רעננה 2006 עמ’ 17.

[2] תמר רוס, ארמון התורה ממעל לה : על אורתודוקסיה ופמיניזם, רעננה 2007 עמ’ 360.