מאמר מתוך ידיעון גלובליזציה ולאומיות

ה- M עגולת הצלעות של רשת מקדונלד’ס הפכה לאחת מסמליה החד משמעיים של הגלובליזציה. כך חולקים צעיר בשנחאי, איש עסקים במנהטן ושומר כשרות בבני ברק את אותה קציצת בקר המוגשת לצד חברתה הממותגת – קוקה קולה. מקדולנדס היא אולי רשת עולמית, אולם בסופו של דבר היא נטועה בנוף מסוים, ולפיכך לנצח מהלכת היא בין הקוסמופוליטי למקומי. את הגבול הדק בין השניים מיטיבה לשרטט המשוררת רחל חלפי ב “אהבה למקדונלד’ס”, בו, בין “דַּאבְּל סֶנְדְּוִיץ’ שֶׁל בָּשָׂר נוֹטֵף” ו ” שַׁרְשֶׁרֶת סִיגַרְיוֹת צִ’יפְּס”, יש לה ” פִּתְאֹם.. זְמַן לְהַבִּיט יָשָׁר בְּעֵינָיו”… [1]

בין הבשר הנוטף והסיגריות לאחריותה המצמררת של התזונה הבריאה, מצביעה חלפי על יחסי האהבה והשנאה שאנחנו חשים כלפי תהליכי הגלובליזציה. קשה להכריע בין הלאומיות, המסורת, התרבות ואמצעי הייצור והפרנסה המקומיים לבין חופש המחשבה, עושר הדעות, זכויות הפרט והשגשוג הכלכלי שמאפשרת הגלובליזציה. בעולם המערבי ניתן למצוא התארגנויות על לאומיות (דוגמת ‘האיחוד האירופי’) או טרנס לאומיות (דוגמת האיסלאם) לצד התארגנויות תת לאומיות (דוגמת הבסקים בספרד או הערבים בישראל). בשורותיהם של טראמפ ולה-פאן והתנתקותה של אנגליה מהאיחוד האירופי מצביעות על משיכה עזה ללאומיות המכונסת בגבולות מדיניים; מסתבר, כי החיבור בין כוח פוליטי, תרבות, טריטוריה ושפה הוא בעל עצמה רבה מאוד. מדוע?

סיפור מגדל בבל עשוי להתפרש כגלגול מוקדם של ניסיון לאחד את העולם ל”שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית י”א א). אחריתם של אנשי בבל מלמדת, כי לא טובה הייתה היוזמה בעיני הא-ל. פירושים רבים ניתנו לפסוקים בבראשית, בניסיון למצוא הסבר לפיזורם של בוני המגדל על פני הארץ, אנו בוחרים בהסברו של פרופ’ אליעזר שבייד, שיש לו השלכה ברורה על ימינו אנו:

“ספר בראשית מניח, אפוא, שבאופן טבעי,

העם, שהוא בבחינה משפחת שבטים שכל יחידיו מדברים באותה לשון-

ועשויים לראות ולדעת זה את זה כאחים ולנהוג כרעים –

הוא הקיבוץ החברתי הגדול ביותר,

שאפשר לקיים בו משטר שמבוסס על ערכי המוסר של הברית .

(אליעזר שביד,’ הפילוסופיה של התנ”ך כיסוד תרבות ישראל, עמ’ 81)

פירושו זה מתאים לאסכולת חשיבה קהילתנית, או ‘קומוניטרית’, שהתפתחה במחשבה המדינית בדור האחרון. מייקל סנדל, אחד ההוגים המובילים בזרם זה, סבור, כי תרבות המבוססת על זכויות ותועלת של היחיד, איננה יכולה לייצר כתפיים רחבות דיין על מנת לשאת את משא האחריות החברתית. צדק או מוסר חברתיים אינם יכולים להיווצר בעולם גלובלי בו משמשים המושגים ‘יד נעלמה’ או ‘שוק חופשי’, אלא נובעים מתוך מחויבות לזולת המוכר, שיש לו פנים ויש לו הקשר, הדובר את אותה שפה כמוני וחולק עמי את אותו חבל ארץ ואותה התרבות. [2]

את ההנחה של התורה, שהעם הוא קבוצת הזהות הגדולה ביותר אליו יכול היחיד להתייחס, וממנה הוא שואב משמעות, אנו שבים ומוצאים אף מחוץ לגבולותיו של ספר בראשית. פסוקים רבים, המתייחסים לתחושות הסולידריות, נוקטים במילים ‘אח’ או ‘רע’. הושטת היד איננה כלפי אזרח העולם שיש לו זכויות מכוח עקרון השוויון, אלא שילוב ידיים של מי שיש לו ומי שאין לו, ששניהם דרים יחד בכפיפה קהילתית אחת. בפירושו למצוות הצדקה מציין הרש”ר הירש [3] את שלושת מעגלי ההשתייכות של האדם:

התפקיד הנובע ממצות צדקה הוא כה גדול וכה

אחראי עד שרק פעולת הגומלין של שלושת הגורמים האלה

הקהילות החברות והיחידים — יכלה להביא לידי קיומו

(במונח ‘קהילות’ רש”ר הירש מתכוון לקהילות הפוליטיות המאורגנות, כגון המדינה)

ספר דברים עם פירוש הרש”ר הירש, פרק ט”ו, פסוק ז’, עמ’ קעה .

הרש”ר הירש מניח, כי הקהילה הפוליטית המאורגנת, דוגמת המדינה, היא מעגל הזיקה הרחב ביותר ממנו יונק הצדק החברתי. האם הוא היה כותב כך, אף בימים של ‘הכפר הגלובאלי’? אנו מניחים שכן, אך אנו יודעים גם להצביע בוודאות על הכרה בת זמננו בחשיבותן של המסגרות המקומיות:

מחאת הקוטג’ שפרצה בקיץ 2011 הייתה חלק מגל עולמי של תביעה לזכות לחיים בכבוד. לגל זה היו אמנם פנים גלובליות, אולם רבים סברו, כי הפתרון צריך להינתן דווקא על ידי המוסדות המדינתיים. כך למשל כתב פרופ’ יוסי יונה בספרו: “המחאה החברתית: בין מוסר קוסמופוליטי לסולידריות גלובלית”: [4]

תוקפה של התביעה ממדינה כלשהי לכבד את זכויותיהם של אזרחיה

מתרופף באופן ניכר כשמדובר בצדק חברתי, המניח

שלכל אדם זכות “לרמת חיים המתאימה לבריאות ולרווחה שלו ושל משפחתו”.

לא זו בלבד שהאפשרות להבטיח אותה תלויה בתנאים משתנים

(ובעיקר בקיומם של משאבים זמינים),

היא רוכשת את התוקף המוסרי והמעשי שלה, יש שיאמרו,

רק במסגרתה של קהילת משמעות המאופיינת במארג מורכב של שיתוף פעולה כלכלי,

פוליטי ותרבותי בין חבריה.

מארג זה אינו יכול להקיף את האנושות כולה,

משום שרגש האחווה האנושי הולך ו”מתפוגג ככל שהוא הולך ומשתרע על פני העולם כולו”. הוא אינו יכול להקיף את האנושות כולה

משום שאין באפשרותו לספק אופק ערכי משותף לכלל בני אנוש

שלאורו מתאפשרת הכרה הדדית בערך העצמי שלהם.

אופק ערכי מסוג זה יכול להתפתח רק בין חבריה של קהילת משמעות הפועלת במרחב פיזי וסמלי תחוּם.

כמו הרש”ר הירש, גם פרופסור יונה סבור כי רגש האחווה האנושי איננו יכול להתפרש על פני הקהילה האנושית כולה, אלא עליו להצטמצם למרחב בו אנשים יכולים חולקים יחד תרבות, יעדים פוליטיים, שפה וזהות.

הקוסמופוליטיות מאמינה באדם שהעולם כולו הוא ביתו, והאנושות כולה היא משפחתו. אנחנו מבכרים על פני השקפה זו את ההתכנסות אל גבולותיה של המולדת, בה יש תרבות ושפה פרטיקולריים, ואת ההעדפה של המקומי והקרוב על פני הזולת. זאת, מבלי להסיט את המבט מן הסכנות הטמונות בגישה בדלנית, ומבלי להרפות מן ההבנה כי דווקא ישראל מעצם היותה ‘מעצמת הייטק’ תלויה בכלכלה הגלובלית , הנהנית מתנאי הסחר האירופאיים, וזקוקה לסדר העולמי ולו מכיוון שזה נלחם בגילויי גזענות עליהם נמנית האנטישמיות בגלגולה הנוכחי.

[1] רחל חלפי, אהבה במֶקדוֹנַלד’ס, מתוך “שירים לדניאל”. הוצאת קשב לשירה.

[2] זאת ועוד, לדעת מייקל וולצר, עולם ניאו-ליברלי מעניק להון יתרון על פני יתר התחומים, וצמצום מסוג זה פסול מיסודו. לקוח מתוך: משה הלינגר, תרומתה האפשרית של המסורת היהודית ההלכתית ליצירת צדק חברתי במדינה יהודית ודמוקרטית, בתוך: ח’ דגן ואחרים (עורכים), מבקשי צדק ביו חברה לכלכלה במקורות יהודיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2016, עמ’ 142.

[3] הרש”ר הירש חי בגרמניה במאה ה19 ונחשב מאבותיה של הניאו-אורתודוקסיה.

[4] דבריו של פרופ’ יונה מצוטטים מתוך אתר ‘הפתיליה’: http://www.haptiliya.com/yossi-yonah