מאמר מתוך ידיעון מי אמר למי ומדוע? ט’ באדר תשע”ה

כוחו של בית המדרש הוא בדיבור, בעזרתו הוא משרטט את הגבול העדין שבין האסור והמותר. החל ברב כהנא המקבל על עצמו לשתוק בשיעורו של רבי יוחנן, וכלה בגר אנונימי ששמאי דחפו באמת הבניין מאחר ושאל שאלות שאינן במקומן, בית המדרש החז”לי מלא בשתיקה רועמת ובדיבור שטוב לו שלא בא לעולם. למרות שהדיון הפלפלני מעריך את השאלה החתרנית, הוא מחזיק בגבולות ברורים שמעבר להם נשללת ‘זכות הביטוי’ של הלומדים. מה גבולות אלו?

כוחו של בית המדרש הוא בדיבור, בעזרתו הוא משרטט את הגבול העדין שבין האסור והמותר. החל ברב כהנא המקבל על עצמו לשתוק בשיעורו של רבי יוחנן, וכלה בגר אנונימי ששמאי דחפו באמת הבניין מאחר ושאל שאלות שאינן במקומן, בית המדרש החז”לי מלא בשתיקה רועמת ובדיבור שטוב לו שלא בא לעולם. הפלפול הלמדני הוא מופע ‘חופש הביטוי’ הדתי, בו גם לשאלה החתרנית יש מקום של כבוד והיא זוכה לבירור של אמת. ועדיין, ישנם דברים שאסורים להיאמר אף במסגרת זו. להלן מקרה מבחן העוסק בגלגול זה של הגבלת חופש הביטוי.

רבי ירמיה, שנולד בבל והפך לגדול אמוראי א”י של הדור הרביעי, חצה את הגבול והוצא החוצה:

תנן: ניפול (גוזל שנפל מהקן) הנמצא בתוך חמישים אמה – הרי הוא של בעל השובך….

בעי (שאל) ר’ ירמיה:

רגלו אחת בתוך נ’ אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו?

ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא.

(על זה הוציאוהו לרבי ירמיה מבית המדרש).

(בבא בתרא דף כג עמוד ב)

סיפור זה עורר תהיות רבות, האומנם שאלה אודות גוזל שרגלו האחת בתוך חמישים אמה והשנייה מחוצה להם מצדיקה הרחקה מבית המדרש? והרי זה לב ליבו של הדיון התלמודי: התבוננות במקרים יוצאי דופן על מנת לגזור מהם אודות העיקרון המנחה את השגרה…לגבי הוצאה זו כותב השופט משה זילברג את הדברים הבאים[3]:

לי נראה, כי לא היה כאן עניין של טרחה והטרדה גרידא, אלא התקפת מצח, חריפה מאד, על כל הפורמאליסטיקה המשפטית, ע”י הבאתה “אד אבסורדום”… ר’ ירמיה רצה לבטל את האבחנה החיצונית, הפורמאלית, בין 50 אמה ויותר מ- 50 אמה, ולהחליפה בקנה-מידה יותר אבסטרקטי, יותר גמיש, כמו “קרוב” – “רחוק”, או באופן עוד יותר כללי ועוד יותר סתמי.

אם כך, אין כאן ערעור על תוכנו של הדיון, כפי שראינו במסכת ברכות, אלא על כלי העבודה המשמשים אותו. ברוח זו, כותב הרב שטיינזלץ את הדברים הבאים[4]:

ובאמת רבות משאלותיו של ר’ ירמיה בנויות על מקרי הגבול של ההלכה. כגון, שאלותיו בעניין קב בארבע אמות (בבא מציעא כא, א), ועוד. כל השאלות הללו נראו כערעור לקביעות המוחלטות של ההלכה. שכן ניסה ר’ ירמיה להראות מקרים, שבהם אין קביעת ההלכה מועילה. או שפקפק בדבר קיומו או מקורותיו של שיעור חכמים. ובשל כך הזהיר אותו ר’ זירא: “לא תפיק נפשך לבר מהילכתא” – כי על ידי שאלות אלו הריהו מוציא את עצמו מכלל ההלכה, ומנסה ליצור קני-מידה חדשים, שאינם מצויים בה או נוגדים לה.

לסיפור הרחקתו של רבי ירמיה מבית המדרש סוף טוב, קבלתו את כללי המשחק סוללת עבורו את הדרך חזרה. שורת מעשים המופיעה בבבא בתר קס”ה ע”ב, בה שאלה אחר שאלה המופנית כלפי רבי ירמיה ונענית באותו משפט, החוזר כהד לאורך הסוגיה: “אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה..”, נחתמת במילים הבאות: ‘ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא´(על כך הכניסוהו לרבי ירמיה לבית המדרש).

ממעשה רב ירמיה אנו למדים כי הרחקה נעשית שעה שנעשה שימוש שגוי בכלי העבודה, אותם הגדיר הרוב.

[3] משה זילברג, דרכו של תלמוד, עמודים 92-94.

[4] עדין שטינזלץ, מדוע הוצא רבי ירמיה מבית המדרש? סיני, גיליון נ”ד, תשכ”ד