המאמר מובא מתוך כתב העת “דעות” גליון כ”ד תשכ”ד עמ’ 105-106

הגישה שלי להלכה ולמקומה בחיים מבוססת על העקרון שאם אמנם אמת היא שאנחנו מאמינים בתורה מן השמים היא לא כל האמת. האמת השלימה היא שאנחנו מאמינים בתורה לפי שפרשו אותה חז”ל. ז”א שאנחנו מאמינים בתורה שבכתב לפי שהתורה הזאת מפורשת ע”י התורה שבעל פה. לכל הפירושים האחרים של התורה, יהיו אשר יהיו, אין ערך מעשי ויש רק ענין אקדמאי. הם שייכים לחכמה ולא לתורה, ״ואם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, יש תורה בגוים, אל תאמין”. למעשה, לטבעת מטבע התורה בחיים, בה מצוה היהודי, יש חשיבות רק לתורה שבעל פה ולהלכה הפסוקה הנובעת ממנה.

דעת זו מתחזקת ע”י העובדה החשובה שדווקא אלו התנאים שהיו אבות התורה שבעל פה, קבעו על פי התורה הזאת, ״הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון” הם הם שקבעו באופן סופי איזה ספרים ברוח הקודש נאמרו וע”י זה נקבעו בתורה שבכתב ואיזה מהם לא נאמרו ברוח הקודש ונגנזו. קהלת, אסתר, שיר השירים, הפרקים האחרונים לספר יחזקאל נכללו בסוף כ”ד הספרים לפי הפסק של אותם התנאים, למשל, שקבעו להלכה את הפירוש המקובל של ״לא תבשל גדי בחלב אמו”.

ההלכה הפסוקה מהווה הדרך היחידה בה יכול היהודי ללכת אם הוא רוצה לכוון את חייו לפי רצון הקב”ה. הלכה זו כוללת בתורה לא רק הדינים שנקבעו ע”י מדרש הלכה וע”י ההכרעה בין דעות שונות על פי חוקים ידועים, אלא כוללת בתוכו גם את כל המנהגים שנתקדשו ונתקבלו במשך הדורות. אע”פ שהיסוד ההלכתי שלהם הוא רופף. דוגמה בולטת משמש המנהג של כסוי ראש. מי שיודע את ההלכה בענין זה יודע שה״מקרא״ כל כך מועט שקשה להצדיק אותו על היסוד של הלכה קצובה, אבל מהרגע שהמנהג נתקדש בתור הסימן הבולט והנראה לעין של היהודי הדתי הוא תופש מקום בהלכה ובחיים היהודיים כמו דין מפורש הנלמד לעין היהודי הדתי הוא תופש אותו מקום בהלכה ובחיים היהודיים כמו דין מפורש הנלמד מפסוק מפורש של התורה.

קשה להגזים חשיבות המסקנה הזאת. פעם עלה בדעתי לכתוב מאמר או אפילו ספר שלם על הנושא ״הדינים והמנהגים שנתחדשו ביהדות אחרי חתימת התלמוד”. עבודה זו היתה כוללת חלק ניכר של החיים הדתיים שלנו, למשל סליחות ול”ג בעמר, שמחת תורה וט”ו בשבט. ועוד רבים שאין המקום לפורטם.

ההלכה הפורמלית היא הקובעת את דרך החיים של היהודי המאמין. אמנם אם ״לא המדרש העיקר אלא המעשה”, הלא מדרש יש ואם יש רק דרך אחת ללכת בה, הלא דעות יש רבות, ״הרואה אוכלוסי ישראל מברך ברוך חכם הרזים. כמו שאין שני פרצופים של שני אנשים דומים כך אין דעותיהם דומות” ובזה אני מתכוון לרעיון שאם ההלכה קובעת את המעשה, הלא המחשבה היא חפשית ויש ליהדות חופש גמור של דרישה וחקירה בתורה. גם התנאים וגם האמוראים וגם מפרשי התורה הקלסיים כמו רשב”ם ואבן עזרא לא הססו לפרש את התורה לפי ראות עיניהם אע”פ שפירוש זה עמד בנגוד מוחלט להלכה המקובלת. ״דרוש וקבל שכר’‘ מהווה כלל גדול בתורה. אם אני מקבל להלכה את הפירוש ״לא תבשל גדי, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול” ועם זה כל הדינים של בשר וחלב, זה לא מונע הסכמתי לפירוש המקסים של אברבנאל שפירש את סמיכות ״ראשית פרי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו” שהוא איסור לפולחן לילי של הכנענים שהיו מבשלים גדי בחלב אמו כאות תודה לאלילים שלהם על רבוי צאנם, מנהג שעוד היה קיים בספרד בין רועי כושים בימיו. ופירוש זה נתאמת ע”י התגליות ברס שמרה!

אמנם אם החנוך הדתי צריך להדגיש את ההלכה ודרך החיים הנובעת ממנה יש להדגיש את המאור שבהלכה, הצד המוסרי הטמון בהלכה למצדיק אותה ולפי מה שנודע לי אין מספיק דגש על נושא זה. מדגישים יותר מדי את ה״מצוות המעשיות״ במקום ״חובות הלבבות״.

אני רואה בהקמת מדינת ישראל, בלי שום הסוס ופקפוק אתחלתא דגאולה, הצעד הראשון והחשוב ביותר מאז חורבן הבית למלאת דבר ה’ ע”י הנביאים על שיבת ציון, ומעקרון זה יש להסיק את המסקנות הדרושות.

כמות שיש מצות תלויות בארץ, מצות שחלות אך ורק בארץ ישראל ועל יהודים החיים בארץ ועובדים אדמתה, כך יש מצות התלויות במדינה שחלות אך ורק כשיש מדינה יהודית. פרט למשנה תורה של הרמב”ם וכל הפוסקים החל מההלכות הגדולות ועד אחרוני הפוסקים הצטמצמו בחיבוריהם ובדיוניהם אך ורק על ה״הלכה למעשה״ ולא דנו בכל הדברים האלה שהיו בגדר ״הלכתא דמשיחא’״. והיות ומדינה השתייכה לאותה ״הלכתא דמשיחא״ ההלכה הזו נשארה מאובנת מאז פסקה העצמאות היהודית עד הקמת המדינה. לא היתה אפשרות של אותה התפתחות מדור לדור לפי שנוי תנאים, ע”י שאלות ותשובות, ע”י מנהגים שנקבעו להלכה, ע”י תקנות וגזירות שההלכה למעשה נהנתה מהם. שני דברים גרמו לפער הגדול שנוצר בין ההלכה השייכת למדינה ובין המעשה. הראשון הוא סירובם של הרבה גדולי תורה לראות במדינת ישראל אותה ״אתחלתא דגאולה״ – אני שאלתי אחד מהם שאת שמו אינני מזכיר מפני שלפני שנה הוא הלך לעולמו ואינני רוצה לעבור על ״לועג לרש” – האיך אתה רואה מדינת ישראל? והוא ענה לי ״עוד ישוב יהודי בעולם – ולא מן הטובים ביותר”! ואם המדינה היא בעיניהם לא גלויי חדש מצד ההשגחה א”כ אין צורך בעבוד ״הלכות מדינה”. והגורם השני לפער הוא העדר ההתפתחות שהזכרתי.

ואני מסתפק בדוגמא אחת שכבר דשו בה רבים. אבל כדאי הדברים להשנות. יש מלאכות חיוניות שמוכרחות להעשות בשבת מבחינת פקוח נפש ובטחון המדינה ואין מי שמטיל ספק שהן הכרחיות. אבל אם מלאכה מסויימת לא רק מותרת בשבת אבל מחוייבת, ומי שמהסס לעשות אותה עובר עבירה, הלא עשיית מלאכה זו חלה על היהודי הדתי כמו על היהודי החילוני והשיטה הקיימת שהמלאכה תיעשה ע”י יהודי שאינו שומר מצות והיהודי הדתי יכול לומר ״ואני את נפשי הצלתי״ – גישה כזו עומדת בנגוד מוחלט לרוב התורה ומהווה חטא לא יכופר לרוח זה.

המדינה מהווה האתגר הגדול ביותר לחיוניות ההלכה, ובמקום ״יראי הוראה״ יש לנו צורך ב״מורי הוראה” להגדיל תורה ולהאדירה.