מהן התמונות שתיצרבנה בזיכרון הלאומי ממחאת האתיופים האחרונה? – כנראה בעיקר עימותים של בני העדה עם כוחות המשטרה. אולם מי הם שחקני המשנה במאבק הזה, מה למעשה עומד לדיון ומהם האינטרסים השונים המתגוששים מאחורי הקלעים של זירת המאבק?

אנחנו טועים וחושבים שכוח מופעל מלמעלה למטה, מבעלי השררה או ההון כלפי המעמדות הנמוכים או קבוצות השוליים. הדברים אינם מתנהלים כך בהכרח. החברה בנויה מקבוצות מגוונות וכולן פועלות יחד בעת ובעונה אחת על מנת לקדם את האינטרסים שלהן. כך יוצא שבעלי הכוח אינם אלה שעומדים בראש הפירמידה, אלא כל השחקנים השותפים במציאות הרוחשת. ההנחה שיש כוח גם בפריפריה החברתית ולא רק במוקדי הכוח הממסדיים, היא שמוציאה אנשים לרחובות להפגנות דוגמת מחאת יוצאי העדה האתיופית. אין ספק שגילויי כוח מסוגים שונים מאפיינת את האירועים האחרונים, אולם מי הם שחקני המשנה? אלה שאנחנו לא רואים בתמונות או מאזינים להם מתראיינים ברשתות השונות?

שני סוגי שיח מלווים את קליטת יהודי אתיופיה בארץ; האחד הוא השיח השחור-לבן, זה הזועק את כאבה של הגזענות ואת השפלתה של האפליה. סוג שיח נוסף הוא הסיפור הגדול של העלייה ארצה לאחר אלפיים שנות גלות, של קיבוץ הגלויות – על כל הקשיים המתלווים לכך. השיח הראשון הוא אוניברסלי ונשען על תביעות ליברליות בעוד השיח שני מקומי וקשור בעבותות לזהות יהודית ישראלית. אלה שני הכוחות הגדולים המלווים את האירועים האחרונים הקשורים לבני העדה, הכוחות המתקוטטים ביניהם על המסגרת הפרשנית הראויה לקליטת יהודי אתיופיה – אך למעשה על הסיפור המארגן של מדינת ישראל: האם אנחנו עם ככל העמים או מדינת היהודים? במילים אחרות: האם כאב קליטתם של יוצאי אתיופיה שייך להקשר האוניברסלי של גזענות על רקע צבע עור, או שזהו פרק נוסף וקשה במיוחד של אפליה כלפי עולים חדשים מארצות מצוקה?. על מנת להדגים את שני צדי המטבע ניתן להידרש לחלוקתו של הרב סולבייצ’יק בין ברית גורל וברית ייעוד (קול דודי דופק). ברית הגורל מציינת התלכדות של אנשים בעל כורחם: “תודעת שיתוף-גורל מופיעה כתודעת שיתוף-מאורעות. כולנו שרויים בתחום גורל אחיד המקשר את כל שכבות העם על כל חלקיו ושבטיו ואיננו מפלה בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו…”. לעומת זאת, ברית הייעוד מבוססת על אידיאות משותפות, על ערכים וכמיהות שנתגבשו יחד: “הייעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית… האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון”.[1] אומה המבוססת על ברית הגורל מבקשת להבטיח שכל חבריה יהיו זכאים לזכויות מסוימות, לדאוג שלא תתקיים אפליה, לחתור לשוויון הזדמנויות וכן הלאה. לעומת זאת, אומה שתשתיתה ברית הייעוד מבקשת להעפיל לקומה נוספת ולייצר ערכים מכוננים המייחדים את קיבוץ האנשים החי יחד. ברית הייעוד איננה מייתרת את שיח הזכויות של ברית הגורל אלא בונה נדבך נוסף של משמעות משותפת.

ברית הגורל וברית הייעוד מייצגות את שני סוגי השיח המתגוששים כעת בזירת קליטת יהודי אתיופיה. האחד, מבקש למשוך לכיוון האוניברסלי עתיק היומין של גזענות על בסיס צבע עור. השני, מבקש להעלות על נס את ההיבט הפרטיקולרי של עדת ביתא ישראל שחצתה מדברות וימים לא כתנועת מהגרים אלא כשאיפה לשוב ולהתלכד עם האומה היהודית בציון. באיזה מצורות השיח הללו טמונה אל התקווה שתביא את הבשורה לתיקון המעוות – את הסיכוי להיטמעות בחברה הישראלית מבלי לוותר על היבטי הזהות המיוחדים של יוצאי אתיופיה?

התמונות הקשות של מחאת יהודי אתיופיה מוציאה מן הבוידעם הישראלי זיכרונות מימי הקמת המדינה: אירועי ואדי סאליב ומחאות הפנתרים השחורים. הזעם והכעס שואבים מרגשות תסכול דומים. אלא שבניגוד להקשר האוניברסלי של אפליה על רקע גזעי כאן מתערב האתוס הציוני וקורא: לא אצלנו, לא בין יהודים ליהודים אחרים. עשרות שנים של קליטת עליה מצביעות על כך שהשד העדתי שהשתולל בעשורים הראשונים של הקמת המדינה ניתן לריסון. טרם הגענו אל היעד בכל הקשור לפערים כלכליים וחברתיים על בסיס עדתי, אולם אנחנו בדרך לשם, וכשם שאנו שואפים לתיקון עולם בהקשר של קליטת העלייה של שנות החמישים והשישים, כך נבקש גם למחוק את גילויי הגזענות כלפי אחינו עולי אתיופיה. כאמור, כל זאת מבלי לבטל את שיח זכויות האדם התובע שוויון, אלא רק על ידי הוספת נדבך נוסף – הוא ההקשר המכונן של הקמת מדינת ישראל ופתיחת שעריה לכל היהודים המבקשים לבוא ולהצטרף.

[1] ‘קול דודי דופק’ בתוך ‘איש האמונה’, ירושלים תשל”ה עמ’ 86.