מאמר מתוך ידיעון ‘בדרך אל העיר’- יום ירושלים תשע”ז

‘חוק יסוד: ירושלים’ יצא לדרכו בימי הסכם השלום עם מצרים. סוגיית מעמדה של העיר, שעלתה בשיחות עם המצרים, דרבנה את חברת הכנסת גאולה כהן להציע את חוק היסוד, שעבר ברוב גדול שכלל את כל מרחבי הקשת הפוליטית. האם החקיקה הייתה צעד נבון, שביצר את מעמדה של העיר, או אולי החקיקה החלישה מעמדה של העיר? תלוי, כמובן, את מי שואלים!

הקשר בין נורמות משפטיות ובין התנהלות העם מעוגן בכלל המופיע בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי: “פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָבַר” – צא וראה מה העם נוהג. יש בכוחו של העם להשפיע בעוצמה רבה על הנורמה המשפטית ואף לייצר אותה. כך למשל, החקיקה הדתית בישראל איננה אוסרת על נסיעת כלי רכב ביום הכיפורים, ובכל זאת נתיבי אילון ריקים במהלך היום הקדוש. החקיקה איננה מחייבת למול את הבנים, ובכל זאת רוב היהודים בישראל בוחרים למול את בניהם. לעומת זאת, החקיקה האוסרת על פתיחת בתי עסק בשבת או המחייבת להסדיר את המעמד האישי בבית הדין הרבני נתקלת בהתנגדות רבתי. מה אם כך מכונן את הנורמה, האם נטיית הלב של הציבור או ההסדרה המשפטית? מנגד, האם ניתן לוותר על מנגנוני החוק כמייצרים או משקפים את המציאות הראויה?

בהקשרה של הריבונות היהודית בירושלים, מעניין לבחון את ‘חוק יסוד: ירושלים’ ואת השפעותיו בישראל ומחוצה לה. נקדים ונאמר, שסיפורה של הריבונות הישראלית בירושלים עובר דרך מספר תחנות, נזכיר כאן חלק מהן: החלטת האו”ם מיום ט”ז בכסלו תש”ח (כ”ט בנובמבר 1947) קובעת את מעמדה של ירושלים כישות נפרדת, מפורזת וניטרלית, שתנוהל באמצעות שלטון בין לאומי. החלטה זו לא שונתה עד עצם היום הזה, ולפיכך, כל מי שהחזיק בעיר מאז, הירדנים או הישראלים, לא הוכר כריבון פורמלי בעיר.

• בשנת 1949, במושב ה-12 של כנסת ישראל, הציע מנחם בגין את חוק יסוד ירושלים, ותקף את בן גוריון בגלל היסוסיו בדבר הכרזת ירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל. בן גוריון, כמובן, לא נשאר חייב, והשיב להצעת החוק בדברים הבאים:

“עלי להגיד לכם, כי יש הבדל יסודי ביני לביניכם, וזה לא רק בשאלת ירושלים, אלא בכל השאלות. לנו אין אמון רב בערכן של הכרזות, דקלרציות ודקלמציות [1], בין שהן על דברים גדולים וקדושים, היסטוריים וחיוניים, כמו: גבולות ועיר בירה ועיר נצחית וכדומה… אם אין זה צמוד למעשה מחייב, יום-יומי, קשה ומפרך. ” [2].

בדברים אלה של בן גוריון ישנה הכרה במעמדה הבלתי מעורער של הבירה, כשהמחלוקת איננה מהותית אלא טקטית.

• כנסת ישראל פעלה בתל אביב, ורק כחצי שנה לאחר הכרזת המדינה הכריז בן גוריון בשם הממשלה, כי השעה כשרה להעברת הכנסת לירושלים. לדבריו, “מיד עם גמר הקרבות התחלנו בהעברת משרדי הממשלה לירושלים ובהתקנת התנאים הדרושים לעיר הבירה – דרכי תחבורה תקינים, סידורים כלכליים וטכניים… הסידורים הדרושים בירושלים הולכים ומסתיימים, ואין עוד כל מניעה לחזרת הכנסת לירושלים…”. הצעה זו של בן גוריון עוררה מספר תגובות, וביניהן דבריו של חבר הכנסת זרח ורהפטיג מן המפד”ל: “מוטב שירושלים תהיה שלנו, גם אם לא נדבר על זאת” [3].

• ירושלים היא אחת מערי הבירה הבודדות, שרוב מדינות העולם אינן מכירות במעמדה ככזה. לפיכך, משכן הנשיא, הכנסת, משרדי הממשלה ובית המשפט העליון שוכנים כולם בעיר, אולם שגרירויות העולם אינן מיוצגות בה.

‘חוק יסוד: ירושלים’ יצא לדרכו בימי הסכם השלום עם מצרים. סוגיית מעמדה של העיר, שעלתה בשיחות עם המצרים, דרבנה את חברת הכנסת גאולה כהן להציע את חוק היסוד, שעבר ברוב גדול שכלל את כל מרחבי הקשת הפוליטית. החוק מנוסח באופן הצהרתי: “ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל”, אך יש בו גם חלקים המתייחסים למשאבים הכלכליים שיושקעו בעיר ולהבטחת הריבונות הישראלית בה. בתגובה, תיקנה מועצת הביטחון של האו”ם תקנה הכופרת בתקפותו של החוק, ומדינות רבות העתיקו את מקום השגרירות שלהן מירושלים לתל אביב. האם החקיקה הייתה צעד נבון, שביצר את מעמדה של העיר, או אולי החקיקה החלישה מעמדה של העיר? תלוי, כמובן, את מי שואלים! אלה חלק מן התגובות של הימים ההם וגם של הזמן הזה:

 “על ירושלים אסור שירחפו סימני שאלה”

דוד גלס, ח”כ מטעם סיעת המפד”ל ויו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת התשיעית. דבריו לקוחים מפרוטוקול הדיון בחוק היסוד, בקריאה שנייה ושלישית:
“האם יחזק חוק ירושלים את מעמדה של ישראל בקרב מחנה ידידיה המידלדל והולך?… משהחלו גלגלי תהליך החקיקה לנוע, שוב לא היה מנוס מלהתייצב מאחורי חוק ירושלים… הרי כל היסוס וכל נסיגה היו מתפרשים מיד כהטלת סימן שאלה מצדנו על נושא ירושלים, ועל ירושלים אסור שירחפו סימני שאלה. צריך להיות ברור קבל עם ועולם, ששאלת ירושלים המאוחדת איננה פתוחה לשום משא ומתן” [4].

איך גורמים לאיש לא להאמין שירושלים מאוחדת?

אורי אבנרי כיהן כח”כ מטעם סיעת של”י’ בעת הדיון על חוק יסוד ירושלים:
“אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, מי שאהבה בליבו אינו מדבר עליה בלי הרף… מה עשיתם? האם הגברתם את האחדות של ירושלים? הרי כל ילד בעולם מבין שאם ראש הממשלה מעביר את משרדו משכונה אחת בירושלים לשכונה אחרת – ההצדקה היחידה לכך היא שהוא איננו בטוח שירושלים מאוחדת”[5].

איך מרגילים את אומות העולם לכך שירושלים היא בירת ישראל?

אבא אבן, כיהן כשגריר ישראל בארה”ב ובאו”ם וכחבר כנסת מטעם מפא”י:
“ממשלות ועיריות בראשות ה’מערך’, [6] שיחררו, איחדו, בנו, פיתחו את ירושלים בהשראתם של זיכרונות עמוקים, הבאים אלינו ממעמקי התודעה של העם. אולם נוסף על יצירת המציאות דאגנו גם להסתגלות למציאות מצד אומות העולם. גורמים זרים אשר פתחו בסירוב לבוא לירושלים החלו באים לעיר, לכנסת, למשרדים ממשלתיים… בשנת 1949 הביא דוד בן גוריון את אומות העולם לירושלים; בשנת 1980 נוקטת ממשלת ישראל פעולה, שתוצאתה הצפויה היא הרחקת אומות העולם מירושלים.”

חולשה ולא חוזק

השופט חיים כהן, היה משנה לנשיא בית המשפט העליון:
“כל הסימנים מעידים, שהחוק לא נעשה אלא לשם הצהרה; הוא אינו מחזק את תביעתה של ישראל לריבונות במזרח ירושלים, אלא רק מחליש אותה.” [7]

מותר גם לחלום

נדב שרגאי, סופר ועיתונאי ירושלמי:
“הפתרון לירושלים לא יוכל להיגזר אך ורק מהמציאות השוררת בעיר ובסביבותיה. יתרה מזאת: למציאות נועד אמנם מקום בעיצוב דמותו של ‘הפתרון’, אך מקום נכבד פי כמה נועד לחלום ירושלים, לייעוד, לחזון, לאידאה, לכיסופים, לערגה, לגעגועים ולתפילות שנשאו יהודים אלפי שנים לעבר העיר הזאת. משתורגמה הכמיהה הזאת לשפת המעשה החומרי והמדיני, אוחדה העיר, סופחה למעשה למדינת ישראל, הורחבה, נבנתה, ובאזוריה הישנים והחדשים, ממזרח, מצפון ומדרום לגבולות החלוקה הבלתי טבעית של 1948, התיישבו יהודים” [8].

לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים, ולפיכך, המחלוקת אודות ‘חוק יסוד: ירושלים’ איננה קשורה ל“מציאות היונקת ממעמקי החוויה היהודית מדור דור”, כדבריו של אבא אבן.[9] המחלוקת קשורה לפער בין החלום ובין מימושו במציאות, האם השגרה המפרכת של ‘יום קטנות’ היא שתיטע את ירושלים בלב אומות העולם (ובלבנו אנו), או שמא ההצהרה, גלגלי החקיקה או ה’דקלמציה’ המיוחסת למנחם בגין?

[1] מובן המילה דקלמציה הוא דקלום או דיבור בסגנון שירי.

[2] משה עמירב, סינדרום ירושלים : כך קרסה המדיניות לאיחוד ירושלים 2007-1967 ירושלים תשס”ז,2007 עמ’ 112.

[3] הציטוטים לקוחים מתוך ארכיון המדינה.

[4] https://docs.google.com/file/d/0B-QDyUPyomCCaDU4d1o5UlhSZkE/edit

[5] https://docs.google.com/file/d/0B-QDyUPyomCCaDU4d1o5UlhSZkE/edit

[6] סיעת המערך בכנסת איחדה שתי מפלגות, את מפלגת העבודה ומפ”ם, לימים הצטרפה אל הסיעה אף המפלגה הליבראלית העצמאית.
[7] מתוך: משה עמירב, סינדרום ירושלים : כך קרסה המדיניות לאיחוד ירושלים 2007-1967, ירושלים תשס”ז,2007 עמוד 114.

[8] מתוך: משה עמירב, אדוני ראש הממשלה : ירושלים! , ירושלים תשס”ו, 2005, עמוד: 24

[9] https://docs.google.com/file/d/0B-QDyUPyomCCaDU4d1o5UlhSZkE/edit