מאמר מתוך ידיעון בין קביים לקבעון – האתגר ההלכתי. בשיתוף נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
הסתכלו היטב בסרטון הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=LnLVRQCjh8c
חשבו:
מה הפתיע אתכם בסרטון?
איזו שאלה הייתם רוצים להפנות לרקדנים?
האם הסרט חותר תחת הנחות שאתם מחזיקים בהן? אילו?
מהי משמעותה של מוגבלות כהבניה חברתית? הבניה חברתית הוא מושג בסוציולוגיה שבבסיסו הטענה כי תרבויות או חברות נוטות להציג תופעות מסוימות כטבעיות, שעה שלמעשה מדובר בתופעות שהינן פרי של אינטראקציות או אינטרסים. החברה אם כך מעצבת את המציאות ומשפיעה עליה אולם סבורה כי עיצוב זה עומד וקיים מאז ומעולם ולפיכך בלתי נתון לשינוי. בהקשר של אנשים עם מוגבלות, רעיונות אודות נורמה וחריגה ממנה הכתיבו מי ראוי להופיע בבמות ציבוריות בפרסומות או באמצעי התקשורת, האם ישנה נגישות למבנים ציבוריים ולאתרי בילוי, מהו הרכב התלמידים במוסדות חינוך שונים ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. את סיפורה של ההבניה החברתית בהקשר של מוגבלות ניתן לבחון באמצעות שתי גישות שהאחת חיה לצד חברתה:
הגישה הרפואית/אינדיבידואלית מבקשת להתאים את מי שיש לו מגבלה גופנית או נפשית לסביבה הטבעית והנורמלית בה מתנהלים רוב בני האדם. גישה זו רואה בהפלייתו של האדם עם המוגבלות תוצאה של תפקודו הבלתי מתאים לנורמה, אך לא הגורם לנחיתותו החברתית. עולה מכאן כי על האדם המעוניין להשתלב מוטלת האחריות לעשות כן.
הגישה החברתית/תרבותית גישה זו טוענת כי הסביבה מעוצבת עבור החוויות והצרכים של מי שאינם בעלי מוגבלות ולפיכך מסיטה את האחריות מהאדם עם המוגבלות לחברה, שתפקידה להסיר את החסמים הפיזיים או התודעתיים. גישה זו מבקשת לערער אודות הפרדיגמה בדבר הניטרלי, הטבעי והאוניברסלי המדירה בהכרח את מי שאיננו שייך לנורמה בדויה זו. כמו כן מבקשת הגישה החברתית/ביקורתית לטעון כי מוגבלות איננה מהות בלתי משתנה ומוגדרת מראש, אלא קטגוריה אותה כוננו גורמים חיצוניים, שאיננה שונה מקטגוריות חברתיות אחרות כגון ‘לאום’, ‘אישה’, או ‘שחור’. גישה זו מבקשת להשפיע על המציאות באופן שסוגים שונים של אנשים, בעלי תכונות משתנות ומגוונות, יוכלו ליטול חלק בהתנהלות החברתית.
“המיינסטרים הישראלי חש אי נוחות או גאווה מופרזת על שילובם של בעלי מוגבלויות בחברה”.
דברים אלה צוטטו בראיון עם יותם טולוב [11], מחברו של הספר ‘חמש נפשות’ העוסק בדמויות מן הפריפריה החברתית המקימות בית כנסת ברעננה ומבקשות להתנהל במרחב הדתי והכללי כאחד האדם. המרחב הדתי איננו שונה ממרחבים ציבוריים אחרים והקהילה הדתית איננה שונה מקהלים אחרים, באלה כמו אלה מתנהלת אפליה שהיא פרי של הבניה חברתית. סוגיית נשיאת כפיים על ידי כהן בבית הכנסת מדגימה היטב את היחסים בין הציבור ובין האדם עם המוגבלות:
הצו האלוהי אוסר על כהן בעל מום לשרת בקודש:
“כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ… אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם” ויקרא כ”א י”ח, כ”ג.
חלק מטעמיה של מצווה זו כורכים בין עבודת הכהן ובין הקהילה:
משורשי המצווה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו… ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ. (ספר החינוך מצווה רעה)
בעל ספר החינוך מבקש להסיט אם כך את האיסור מהכוהן עצמו אל הקהילה: הבעיה איננה בשלמות גופו של הכהן, אלא בדעתם של אלה הראויים לכפרה, דעה העשויה להיות מוסחת או מפוזרת בעקבות משמש בקודש שאיננו שגרתי.
יוצא מכאן כי את ‘תיקון הקלקול’ אין לבקש בכהן עצמו אלא בציבור, לפיכך, ציבור המכיר את הכהן ורגיל בו, שוב לא תהיה דעתו מוסחת והוא יוכל להתפנות בלב שלם לעבודת הקודש. גישה זו עולה בקנה אחד עם גישתו של החוק בן זמננו המבקש להסיט את מרכז הכובד מהאדם עם המוגבלות המבקש להשתלב בחברה הסובבת, לחברה שתפקידה להסיר חסמים פיזיים ותודעתיים ולאפשר לאדם זה להיות שותף מלא ושוויוני בסביבתו.
ברוח דברים אלו נמצא כי תפקיד אחר של הכהן, שאיננו נעשה בבית המקדש, אלא מעל בימת בית הכנסת. תפקיד המתקיים בסביבה מוכרת ואינטימית, אכן יכול להיעשות על ידי מי שיש לו מום:
מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו; והוא הדין למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים; וכן מי שרירו יורד על זקנו; או שעיניו זולפות דמעה; וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפי’ הוא סומא בשתי עיניו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ”ח סעיף ל’
תשובתו הבאה של החתם סופר אודות שליח ציבור ‘נכפה’ הלוקה במחלת הנפילה, מעידה כי ביכולתו של אדם בעל מום זה לרומם את הקהל ולא להסיח את דעתו בלבד:
החתם סופר חי ופעל במאות ה18-19 בגרמניה והונגריה והיה בעל השפעה מכרעת בדורו ובאלה שבאו אחריו.
שאלת חכם חצי תשובה אודת ש”ץ ושוחט מומחה זקן ורגיל וכל מדות שמנו חז”ל
וקולו ערב בנעים זמירות אך לפרקים נכפה רחמנא לצלן בחולי הנופל
ורוב פעמים בבית הכנסת הקדושה בתפלת שחרית
כי שפטו הרופאים שבא לו מחולשת לבו
דלא טעים מדי בצפרא -לא טועם דבר בבוקר-
ואז גורם רעשה ורעדה בכל הקהילה….
אך הרי הרופאים שפטו שחלישותו של זה ליבא ריקנא -בטן ריקה – גרמה לו…
שהרי כבר כתבתי דבשעת חלמותו -בשעת החלמתו – לפני מלכי’ יתייצב
ומכל מקום לבו שבור בקרבו כי מי כמוהו ידוע חולי עני וביתו ריקם …
הוא יקרא וה’ יענוהו
ובזכות זה ישמע ה’ קול תפילתכם גם כן,
כי תחוסו על עני ויגיעו וביתו ירחם ה’ על בניכם גם כן.
נקודה למחשבה:
תפריטי מסעדות עם תמונות של המנות או המנוסחים בשפה פשוטה ונהירה, נותני שירות שאינם מוסתרים על ידי חפצים המונחים על שולחנם ומדברים בקצב לא מהיר, אולמות קולנוע בהם ישנם מעברים רחבים בין שורות הכיסאות…אלה מקצת הדוגמאות המציינות אופנים בהם ניתן להנגיש את המרחב הציבורי לאנשים עם מוגבלות. הרכיבו את משקפי ההנגשה בימים הקרובים וחפשו אתרים מונגשים או בלתי-מונגשים בסביבתכם. האם החברה מתאימה עצמה לאנשים עם מוגבלות? מה לדעתכם אומרת החברה לאנשים שונים באמצעות הנגשה או חוסר הנגשה זאת?
הצעות שאפשר לקחת לכיתה…
היום הבינלאומי לשוויון אנשים עם מוגבלות עומד בסימן שילוב ונגישות במערכת החינוך. הנה מספר הצעות ליישום בכיתה:
מי ראוי לבוא לבית הכנסת?
בתי כנסיות הם מוסדות ציבור הראויים להיות מונגשים לכל המבקש לבוא בשעריהם. האמנם כן?
האם כל אחד יכול לעלות לבמה? להיכנס עם כלב נחייה לבית הכנסת? לקרוא בסידור או להתכבד בפתיחת הארון? לקחת חלק בקידוש או בפעילות החברתית של הקהילה?
נציבות זכויות לאנשים עם מוגבלות הוציאה חוברת המפרטת את אופני הנגשת בתי עסק קטנים, עיינו בחוברת וחשבו על בתי הכנסיות או מוסדות קהילתיים אחרים אליהם אתם משתייכים, כגון המתנ”ס או מרכז הספורט המקומי. כנראה שבמקומות אלה ישנו מקום חניה מסודר לאנשים עם מוגבלות כמו גם שירותים נגישים, אולם מה בדבר יתר המגבלות?
היכנסו כאן לאתר המסביר מהי נגישות עסק קטן, בסוף העמוד תמצאו חוברת מאוירת לשימושכם. שימו לב: הנגשת אתר כגון מתנ”ס או מוזיאון תובענית יותר מאשר עסק קטן. באתרים גדולים קיימת תביעה לאמצעי עזר לשמיעה בדלפק המודיעין או להדרכת העובדים לאופני סיוע לאנשים העשויים להתקשות ליטול חלק בפעילות.
“וכי אפשר נביא …היה מגמגם בלשונו”? הייתכן מנהיג מגמגם?
התורה מעידה כי משה היה “כבד פה וכבד לשון”:
“ויאמר משה אל ה’:בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם – משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי. אמר ה’ אליו: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'”. שמות ד’ י-י”א.
האמנם ייתכן שמנהיג בסדר הגודל של משה היה מגמגם?
פרשני התורה נחלקים בכך:
לדעת הרשב”ם לא ייתכן שמשה היה מגמגם:
“כבד פה וכבד לשון איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כיבקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים…וכי אפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו, היה מגמגם בלשונו?..”
הראב”ע בפירושו הארוך חולק על דבריו לשונית ורעיונית:
“והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר שני דברים, כבדפה, וכבד לשון… רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד”.
החוק מגדיר אדם עם מוגבלות באופן הבא:
“אדם עם מוגבלות” – אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים”.
האמנם היה משה, גדול נביאי ישראל, אדם עם מוגבלות?
לעיון בדוגמה נוספת, צפו בסרט הבא המספר את סיפור של מלך אנגליה, שרצה לשאת נאום שייטע בטחון בעמו הנתון במלחמה עיקשת נגד גרמניה, על אף היותו מגמגם (קדימון לסרט ‘נאום המלך’):
מעוניינים בפעילויות נוספות המיועדות למסגרות חינוכיות?
תוכלו להיכנס לאתר עמותת ‘מקום לכולם’ ה”פועלת לקדם חברה נגישה שבה אנשים עם מוגבלויות יהיו שותפים מלאים במרקם החיים ויוכלו לממש את הזכויות והיכולות שלהם בדרך שבה יבחרו “:
שלל פעילויות מארגונים שונים רוכזו באתר נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות.
