כידוע, יציאת מצרים והשחרור מהשעבוד אינם מטרה לכשעצמה. הם נועדו לאפשר ולקדם את קבלת התורה ואת עבודת ה’, כפי שכתוב בתורה, בחז”ל ובזוהר:
“כתוב (במדבר יא) ‘זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם’ – [מה פירוש חינם?] בלא ברכה, כי לא היה עלינו במצריים עול שמיים, בוא וראה, עבדים פטורים מעול מלכות שמים ולכן פטורים מן המצוות… ועול זה של מלכות שמים לא שורה על מי שהוא כפות ומשועבד לאחר…”
[זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת בהר דף קח עמוד א(מתורגם לעברית)].
אי אפשר לעבוד את ה’ מתוך שעבוד. בלתי אפשרי להיות עבד לבשר ודם ובו-זמנית להיות עבד לה’. התורה מצויה תמיד בדיאלוג עם המציאות ועם אירועים אקטואליים. האירועים האקטואליים במצרים של ימינו מאירים את אירועי מצרים של פרעה. ליציאת מצרים יש מקום תרבותי מרכזי בעולם; כמעט כל תנועת שחרור בעולם המערבי משתמשת בסיפור יציאת מצרים כמקור להשראה ולתקווה. העבדים השחורים בארצות הברית של אמריקה, ותנועות שחרור של איכרים מדוכאים בדרום אמריקה, הן רק חלק מהדוגמאות הקיימות לתנועות ששאבו את השראתן מיציאת מצרים.
הסיבה לכך היא פשוטה. מעבר לניסים ולהתגלות ה’, יש כאן סיפור מאוד אנושי של דיכוי ואכזריות בכל הרמות: האישית, המשפחתית והלאומית, ולאחר מכן – שחרור ממצב זה אל החירות.
סיפור יציאת מצרים פונה לנימים האנושיים הבסיסיים ביותר, לרצון האנושי הפשוט לחופש ולמילוי הצרכים האנושיים.
בחודשים האחרונים היינו עדים לתנועה כזאת של שחרור דווקא במצרים. למרי שהתחולל שם ושהפיל את משטרו של חוסני מובארק, כמו למרי בתוניסיה, היו שאיפות בסיסיות למדי – שאיפות ליחס מינימאלי של כבוד ושל הוגנות מצד השלטונות כלפי האזרחים. הרי כל תנועת המרי החלה מירקן תוניסאי שהצית את עצמו לאחר שבקשתו לקבל רישיון לדוכנו נדחתה שוב ושוב, ולאחר שהוכה והושפל על ידי המשטרה. יחס של הוגנות בסיסית כולל את הזכות להתפרנס בכבוד ואת הזכות לדבר בחופשיות, וכן קיום של שלטון האחראי כלפי החוק והאזרחים, הזכאים להשתתף בשלטון באמצעות בחירות חופשיות והוגנות.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נאם נשיא ארצות הברית דאז, רוזוולט, נאום שמנה את החירויות הבסיסיות הראויות להיות נחלתם של כל בני האדם בעולם. בנאום זה סיכם רוזוולט את המאוויים הפשוטים המניעים אנשים המצויים במצב כגון זה שבכיכר ‘תחריר’ במצרים: חופש הביטוי והדיבור; חופש הדת והפולחן; חופש מפחד; חופש ממחסור.
השיטה הדמוקרטית אמורה לספק את התנאים לארבע החירויות האלה, ולכן המפגינים בכיכר ‘תחריר’ לא נחשבו למפגינים בשם האיסלאם כי אם למפגינים בשם הדמוקרטיה.
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.
חלק מתמשך מיציאת מצרים שלנו היהודים, שאותה חווינו בחסדי ה’, הוא יכולתנו לקיים במדינת ישראל את ארבע החירויות שמנה הנשיא רוזוולט במסגרת הדמוקרטיה הישראלית.
המכנה המשותף לסיפור יציאת מצרים ולתנועות שחרור פוליטיות וחברתיות הוא השחרור משעבוד. ואולם מעבר לכך, סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו דבר נוסף על חירות ועל דמוקרטיה אמתית: כשם שלא די היה בשחרור מהשעבוד בלבד, אלא נדרשה גם קבלת התורה, כך גם בכינון דמוקרטיה בימינו, לא די רק בהשתחררות מהשעבוד, שכן השתחררות כזו עלולה להוביל גם לכאוס ולהפקרות. ואולם כידוע, בפניהם של מפגיני כיכר ‘תחריר’ עדיין עומדים אתגרים קשים ורבים. קיים חשש שהכאוס יתפשט ושהמהפכה ‘תיחטף’ על ידי איסלאמיסטים.
כשם שחלק מעצם התהליך של יציאת מצרים הוא הציפייה למתן תורה, כך חלק מהותי מכינון דמוקרטיה (מעבר לשחרור מהשעבוד) הוא קבלת אחריות לטובת הציבור, סובלנות וכבוד כלפי השונה, ושלטון חוק.
רק במרוצת הזמן נדע אם מפגיני כיכר ‘תחריר’ אכן עמדו באתגרים שניצבו בדרכם והגיעו לחופש ממשי ולדמוקרטיה אמתית.
