המזרח התיכון ‘החדש’ איננו אלא לבוש ישן, החוזר אחורה אל התפלגות שבטית, הקודמת למדינת הלאום המודרנית.
להלן מספר ציוני דרך המספרים את סיפור התגבשותן של מדינות האזור למדינות לאום ואת מה שעשוי לבשר את התפוררותן חזרה לסיעות סיעות:
הסכם שלום וסטפליה 24 באוקטובר 1648:
להסכם זה, שנחתם עם תום מלחמת שלושים השנה בתחומה של ‘האימפריה הרומית הקדושה’ באירופה, מיוחס כינון מדינות הלאום. חלוקתה המחודשת של אירופה למדינות, הניחה את היסוד להכרה כי ישנו קשר הדוק בין הלאום והמדינה וכי מדינת הלאום הריבונית , ולא המסגרת הדתית, היא הסמכות העליונה. החל מאמצע המאה העשרים, עת הסתיים עידן הקולוניאליזם, התפשטה מדינת הלאום מחוץ לגבולותיה של אירופה והגיעה אף למזרח התיכון הפוסט-קולוניאלי.
הסכם סייקס פיקו 16 במאי 1916.
הסכם סודי שנחתם בין בריטניה וצרפת במטרה לחלק ביניהן את אזורי השליטה במזרח התיכון ולמעשה לחלק את השלל שנפל בידיהן לאחר תבוסת האימפריה העותומאנית. ההסכם מעולם לא יצא לפועל אולם אושר והורחב שנים ספורות לאחר מכן בועידת סן רמו. כך, תחת מכבש האינטרס האימפריאלי, מצאו עצמן קבוצות אתניות שונות מתפצלות למדינות לאום שאינן משקפות בהכרח את הפסיפס התרבותי-לשוני-דתי הקיים במזרח התיכון.
נסיגת המעצמות והענקת עצמאות למדינות המזרח התיכון:
סיום התקופה הקולוניאלית הותיר בלבנט משטרים עריצים בהם השליטים נסמכים על הצבא לביסוס כוחם. משטרים חזקים הבטיחו את יציבותה של מדינת הלאום כמסגרת מארגנת. לצד זאת, שנים ארוכות של דיכוי כלפי קבוצות אתניות שאין מיוצגות על ידי האליטה השלטת, גרמו לבעבוע חוזר ונשנה של התנגדויות המכוונות כלפי השלטון הרודני.
המאה העשרים והאחת, האביב הערבי והחורף המוסלמי…
זעזוע רב מערכתי עובר על המזרח התיכון החל מהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. חמישה משטרים הופלו על ידי כוחות פנימיים או חיצוניים (עיראק, תוניסיה, לוב, מצרים ותימן) ומשטרו של אסד בסוריה מאוים על ידי מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם. לצד מדינות הלאום במזרח התיכון פועלים כוחות ‘תת מדינתיים’ שהבולט ביניהם הוא ארגון המדינה האסלאמית, דעא”ש. אלה, מהווים גורם מתסיס המערער את יציבותם של המשטרים באזור. תחזיות מגוונות מבקשות לשרטט את פני המזרח התיכון בעשורים הבאים, חלקן צופות את התפרקותן המוחלטת של מדינות הלאום וחזרה למסגרות האתניות/דתיות/שבטיות עתיקות היומין.
