מאמר מתוך ידיעון- זהות יהודית

חלק זה של הידיעון מבוסס על ספרם של אליעזר בן־רפאל וליאור בן-חיים: זהויות יהודיות בעידן רב-מודרני’י, רעננה 2006.

המשפט ‘שני יהודים נפגשים…’ – נשמע כמו פתיחה לז’אנר שלם של בדיחות, אבל אם ניקח את המשפט הזה ברצינות, נשאל – מה יקרה אם שני יהודים ייפגשו באופן אקראי, האם בכלל הם יזהו זה את זה? ירגישו קרבה האחד אל השני? ידברו את אותה השפה או יחזיקו בעולם ערכי דומה? מי אמר שיהודי מרגיש זיקה דווקא ליהודים, איתם יצא לו להיפגש? אולי בדיוק להיפך… השאלות האלו הן חלקיקים של השאלה הגדולה: מה בעצם מחבר בינינו? האם ישנה הגדרה של העם היהודי, רחבה ככל שתהיה, תחתיה יכולים להסתופף כל אלה המגדירים את עצמם יהודים?

תשובה עכשווית לשאלה זו עשויה לבקש להפסיק לתור אחרי תכונות או מאפיינים, שבאים לידי ביטוי בקרב הקבוצה כולה, ולחשוב על העם היהודי במושגים של דמיון משפחתי. חשבו על חמולה גדולה של סבים וסבתות דודים ואחיינים, אחים ונכדים. אם נעמיד שניים שלושה מתוכם זה לצד זה, לא בהכרח נמצא ביניהם קווי דמיון הקשורים למזג, מחוות גופניות, או מראה. אולם, אם נעמיד את כולם לתמונה משפחתית, בוודאי נוכל להצליב בין כאלה ואחרים, ולגלות שישנה רשת מאפיינים, שאיננה סימטרית או מגובשת, אבל בכל זאת מייצרת את מפת הקשרים השייכת באופן בלעדי למשפחה המסוימת הזאת, שכל אחד מבניה מקיים זיקה כזו או אחרת אליה. רעיון הדמיון המשפחתי, מבוסס על מושג שטבע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין [1] , שעה שביקש לבחון כיצד ניתן לתחום קבוצות, שאינן מחזיקות בהגדרה חד משמעית. לדבריו, גם אם בין שניים מחברי הקבוצה אין קשר כלל, הרי שהדמיון שלהם לגורם שלישי בקבוצה, יכול לייצר את הזיקה ביניהם – זיקה שתכלול אותם באותה קבוצת השתייכות. [2]

‘דמיון משפחתי’ הוא בוודאי אמצעי המשגה רך, שמאפשר גמישות רבה יותר מאשר הגדרה אחת כוללת (כך למשל נוכל לכלול בקבוצת ‘משחקים’ גם את טניס השולחן, גם את הברידג’, גם את פתרון חידות ההיגיון וגם את משחק ה’קאנדי קראש’). מהי אם כך מפת הקשרים של העם היהודי, שנוצרת ממכלול ההצטלבויות שבין הפרטים השייכים אליו?

תשובה אחת עשויה להיות שזהות קולקטיבית נשענת על שלושה רכיבים:

• מהם גורמיו הייחודיים של הקולקטיב? ההיסטוריה, התרבות, הנורמות או הערכים המיוחדים רק לו?

• מהי הזיקה של היחידים לקבוצה? באיזה אופן מעשי הם מבטאים את הקשר שלהם לקבוצה הגדולה?

• מהו היחס לאחר? כיצד ממקמים עצמם היחידים בקבוצה ביחס למי שאיננו משתייך אליה?

כיצד כל זה בא לידי ביטוי במציאות? על מנת לחשוב על שאלה זו, אנחנו מציעים להתבונן בסרטון הבא, העוסק במשפחה ישראלית, באמצעות רעיונות הייחוד היהודי והזיקה לאחרים – בתוך ומחוץ לקולקטיב היהודי:

התשובות שיתנו ‘יהודים’ מסוגים שונים לשאלות הייחוד היהודי, הזיקה ליחידים בתוך הקבוצה והיחס ל’אחרים’ שאינם חלק ממנה, עשויות להיות הפוכות בתכלית. מהו אם כן הדמיון המשפחתי ביניהם?

תשובה אחת היא העובדה שכולם חוזרים אל מקורות השראה שיש ביניהם ‘דמיון משפחתי’. יהיו אלה ציטוטים מתוך ‘ארון הספרים היהודי’, טקסים או אירועים היסטוריים, אלה משמשים את העוגן המייצר את ההצטלבויות, שהן מצדן מייצרות את הדמיון בין יהודי רפורמי ויהודי חרדי, בין יהודי התפוצות ליהודי הארץ, בין האתאיסט ובין שומר המצוות.

תשובה נוספת לשאלת הזיקה בין יהודים מ’סוגים’ שונים היא ההתייחסות של כלל הפרטים הרואים עצמם כיהודים אל השלישייה הקלאסית עם ישראל – תורת ישראל – ארץ ישראל, המלווה אותנו מאז יציאת מצרים ועד הכותרות האחרונות של העיתונים– כמובן עם הטוויסט המתבקש של גרסת המאה העשרים ואחת. שלישייה זו מייצרת את ההתפלגות המעניינת הבאה:

מהו הדבק המאחה שת חלקי העם היהודי? מקורות השראה או שלישיית התורה הארץ והעם – שתי התשובות גם יחד מסייעות לעשות סדר בבלגן הזהות היהודית ההיברידית.

אם נתייחס לכל המרכיבים הללו – הייחוד, הזיקה הפנימית והיחס לאחר, לצד המשולש תורת / ארץ/ עם ישראל, כאבני הבניין של המשפחה היהודית והדמיון בין חבריה, הרי שנוכל לטעון, כי כל זהות יהודית, בלתי צפויה ככל שתהיה, בסוף בנויה על מסד של חלק מאבני הבניין הללו. אלה החלקים מהם מרכיב כל אחד את הפאזל היהודי המיוחד לו, אלה החלקים המאפשרים את הצטלבות המאפיינים ששמה ‘עם ישראל’, ובעיקר, אלה אבני הבניין המאפשרים לאנשים לנוע בין מסגרות וזהויות. לא להיענות לחתכים המקובלים של הקשר בין עם ישראל-ארץ ישראל ו-א-לוהי ישראל, למשל, אלא לצאת מהקופסא, לשלוף מכל אחת מהמגירות את ההגדרה התואמת את המידות הראויות בעיניו של זה או אחר, לתפור מהן את החליפה המסוימת של הזהות היהודית, ועדיין להשתייך לקולקטיב המרתק הזה ששמו עם ישראל.

[2] לודוויג ויטגנשטיין היה פילוסוף אוסטרי-בריטי שחי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים. בין היתר עסק ויטגנשטיין בפילוסופיה של הלשון.

[3] “הכוונה ב”דמיון משפחתי” אצל ויטגנשטיין היא למה שמקשר בין משחקי לשון המהווים יחדיו את השפה. מושג זה של דמיון משפחתי מתאר בצורה המתאימה את קרבתם / ריחוקם של הניסוחים השונים של זהות קולקטיבית המהווים את המציאות החברתית התרבותית הישראלית. ” (הציטוט לקוח מתוך: חנה הרצוג, חברה במראה, רעננה 2000 עמ’ 510-511).