חכם – מה הוא אומר?
“מה העדת והחקים והמשפטים, אשר צוה ה’ א-לוקינו אתכם?”
ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח:
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
הוגים ופרשנים עמדו על כך, שהבן החכם מבחין בשלוש קטגוריות שונות: עדות, חוקים ומשפטים, והסבירו, שעדות אלו המצוות המעידות על מאורעות היסטוריים, חוקים אלו מצוות שאיננו יודעים את טעמן, ומשפטים כוללים את התחום שבין אדם לחברו.
אם כן, הבן החכם שואל על המכלול, ומקבל תשובה קצרה המתייחסת להלכה אחת בלבד:
“אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, הלכה לפיה לא אוכלים מאומה אחרי אכילת קרבן הפסח.
מה משמעות הדבר? כיצד עונה תשובה זו על שאלת הבן החכם?
ברצוני לפנות לפסוקים בספר דברים (פרק ו’) מהם לקוחה שאלתו של הבן החכם:
“כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ א-לוקינו אתכם, ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים, ויציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה… ואותנו הוציא משם, למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו. ויצונו ה’ לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה’ א-להינו, לטוב לנו כל הימים לחיתינו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ א-להינו, כאשר צונו”.
בניגוד לשלושת הבנים האחרים, ששאלתם מופיעה בחומש שמות בהקשר של יציאת מצרים, שאלתו של הבן החכם מופיעה בחומש דברים. שאלתם מופיעה סמוך לאירועי היציאה ממצרים, כלומר בתוך החוויה, ואילו החכם משקיף ממרחק של ארבעים שנה אחרי היציאה ממצרים, ולאחר שכל הדור שחווה כאנשים בוגרים את השעבוד ואת הגאולה, מת במדבר. למעשה, הפרק כולו עוסק ב- “והיה כי יביאך ה’ א-לוקיך אל הארץ…”, ומתשובתו של האב: “…למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו…” אנו למדים, שמדובר בפרשייה מהעתיד הרחוק עוד יותר, בו יקום בן ששואל שאלה עקרונית – שאלת חוכמה ולא שאלת חוויה. החוכמה, בניגוד לחוויה, היא עצמאית ונטולת הקשר – ויש בה אמות מידה מוחלטות לנכון ושגוי.
ניתן לחזק הלך רוח זה מהפסוקים שקדמו לשאלתו של הבן החכם:
“לא תנסו את ה’ א-לוקיכם כאשר נסיתם במסה… ועשית הישר והטוב בעיני ה’…”.
פסוקים אלו מכוונים כלפי מי שלא ראה בעיניו את הניסים הגלויים של יציאת מצרים, והוא בחכמתו שואל שאלות על מציאות ה’ בעולם ובחייו. הוא מתחיל לחקור מהו ‘הישר’ ומהו ‘הטוב’ בעיני הא-ל, אותו מעולם לא פגש ישירות, ויש צורך לצוותו להאמין, ולא לנסות. ממילא, הוא גם מנסה להבין טוב יותר את המצוות החוקים והמשפטים של התורה. עד כאן, ללא כל קישור לפסח, לא לקרבן הפסח ולא לליל הסדר בכלל.
לכאורה, הקישור לפסח מגיע מהתשובה, שהתורה שמה בפיו של האב:
“עבדים היינו לפרעה במצרים…”, אולם הנושא איננו פסח ולא היציאה ממצרים. התיאור הוא תיאור היסטורי, שנועד לבאר ‘כמה מעלות טובות למקום’, שגם הוציא אותנו ממצרים, גם הביא אותנו לארץ טובה וגם נתן לנו את המתכון לחיים טובים, המושגים באמצעות שמירה על החוקים והמצוות. אם כן, נשאל פעם נוספת: כיצד המענה הפרקטי בדמות “המתכון לחיים טובים” נותן מענה לשאלות עקרוניות?
ידוע, שאפלטון, כשטבע את המושג ‘דמוקרטיה’, לא התכוון לפרשנות המודרנית שלו – שלטון העם, אלא התכוון בלעג ל’שלטון ההמון’. אפלטון גרס, שהשלטון – ראוי לו שיימסר בידי החכמים, קרי: חבריו הפילוסופים, שבחכמתם יודעים מה נכון ומה ראוי. האמת של הפילוסופים, בדומה לזו של הבן החכם, היא עקרונית, נטולת פניות ומאוויים, ומחוסנת מפני מידות רעות כמו קנאה, תאווה וכבוד. הדמוקרטיה המודרנית גורסת, שהרוב קובע גם אם הוא טועה. החלטת הרוב משקפת את מציאות החיים בעולם כפי שהיא – בזה כוחה ויתרונה.
במקורות אנו מוצאים בכמה הקשרים עימותים בין החכמה והאמת העקרונית, לבין ההכרעה המתקבלת בשדה המציאות, וברצוני להציג דוגמה אחת.
המשנה במסכת ראש השנה (פרק ב’) מספרת על קידוש החודש:
דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: “הכזה ראית או כזה?
מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל.
ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן, היאך מעידין על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה. אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.
שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך, ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל – עשוי, שנאמר (ויקרא כג): “אלה מועדי ה’ מקראי קדש, אשר תקראו אתם” – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין, שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד): “ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל” – ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד, שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה.
נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי – שקיבלת את דבריי.
המשנה מספרת, שבשני מקרים קבע רבן גמליאל את ראש החודש על סמך עדי שקר. רבן גמליאל, כנשיא שאחראי על הנהגת העם, קובע את התאריך, כאשר הדרשה של ר’ עקיבא מקדשת את מעשיו, והדרשה של ר’ דוסא בן הרכינס מקבלת את קביעתו, למרות הטעות שבה, היות שיש להתפשר עם המציאות, גם אם איננה טהורה ומושלמת. כך או כך, רבן גמליאל הכיר בעובדה, שר’ יהושע גדול ממנו בחכמה – “רבי בחכמה” – והודה לו, שאף על פי כן אינו מערער על מנהיגותו.
תשובת התורה לבן החכם היא קשר מורכב עם המציאות על רבדיה השונים. יש מצוות שהן עדות, ותפקידן לקשר אותנו לאתוס הלאומי שלנו, יש משפטים שתפקידם להסדיר את המסגרת החברתית, ויש חוקים, שטעמם אינו ידוע, כי חכמתנו איננה חזות הכל. מכלול המצוות מהווה מתכון מנצח לחיים שלמים, במציאות המורכבת הסובבת אותנו כשאנו חיים בארצנו, בצל השכינה.
למרות שבתורה המהלך מול הבן החכם אינו קשור בטבורו לפסח, ליל הסדר מהווה הזדמנות להעביר את המסר לבן החכם, וכך עושה בעל ההגדה. כל העם מחויב בהקרבת הפסח, הוא נאכל בחבורה, ומי שאינו שותף לו חייב כרת, בדומה לברית מילה. המשמעות היא, שללא התחברות והזדהות עם עם ישראל, אין לפרט הבודד זכות קיום בפני עצמו, חכם ככל שיהיה. בדיוק כמו התשובה בתורה, לכך מכוונת גם התשובה: “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. לא מדובר על הלכה אחת מני רבות בדיני קרבן פסח, המורה שלא לאכול קינוח בסוף “שולחן עורך”. הרעיון הוא להישאר גם הלאה עם טעמו של קרבן הפסח – הקרבן הציבורי, שכל אחד ואחד אוכל ממנו. החכם נשאר עם טעם של עוד, בבחינת “תן לחכם ויחכם עוד” (משלי ט’).
אסיים בקטע מתוך פירושו של הרב זקס להגדה:
העם היהודי הוא משפחה מורחבת. אנחנו מתווכחים, אנחנו מתנגדים, לפעמים מתגלעות בינינו מחלוקות עמוקות, אבל אנחנו חלק מאותו הסיפור. יש לנו זיכרונות משותפים. בזמנים קשים אנחנו יכולים לסמוך זה על זה. אנו חשים זה את כאבו של זה. מתוך ריבוי הקולות הזה צומח משהו, שאיש מאתנו לא יכול להשיג לבדו. ליד הבן החכם יושב הבן המורד, שלא נגזר עליו להישאר מורד לנצח. לצד המורד יושב החכם, שאולי יחלוק עם האחרים את חכמתו ולא ישמור אותה לעצמו. זה שאינו יודע לשאול ילמד ביום מן הימים לשאול. התם ילמד מורכבות מהי. החכם ילמד פשטות מהי. כל אחד שואב כוח מהאחרים, כפי שאנו שואבים כוח מהשתייכותנו לעם אחד.
