מתוך ידיעון שאלה של חזון- בין הערך לצורך
הטקסט המכונן של מדינת ישראל, המגדיר את ישראל כמדינה יהודית הוא הטקסט של מגילת העצמאות. מגילת העצמאות הוקראה על ידי ראש מנהלת העם הזמנית דאז – דוד בן גוריון ז”ל במוזיאון תל אביב הישן. המגילה מכוננת לא רק משום שהיא הטקסט שבישר על הקמת המדינה, אלא בעיקר משום שזהו טקסט שעל אף הטיוטות והמחלוקות הרבות שהתגלו בין הכותבים והאמונים על ניסוחה של ההכרזה – מרדכי ברעם, משה שרת, דוד בן גוריון ועוד אחרים – נחתם ואושרר על ידי נציגיו השונים של העם היהודי על נציגיו השונים במועצת העם, ומוכר עד היום כטקסט בעל חשיבות רבה המעצב את אופייה של מדינת ישראל.
כידוע, החלק הראשון של המגילה עוסק בהצדקות להקמת המדינה. אולם מעבר לחיבור ההיסטורי גרידא, חלק זה גם עשוי לרמוז לחזון ולתכלית העליונה של המדינה היהודית שקמה:
“בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.”
הקשר שבין העם היהודי לארצו הוא קודם כל קשר רוחני, דתי ותרבותי. הקשר בין העם היהודי לארצו הנחיל לעולם אוצרות רוח כלל אנושיים. אולי יש בכך רמז לכך שחזרתו של העם היהודי למולדתו עשויה להניב אוצרות רוח נוספים. למרות שהוגלה העם מארצו הוא שמר לה אמונים “וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.” שמתוך קשר זה חתרו היהודים לשוב ולהיאחז במולדתם עד ראשית הציונות שאז החלו החלומות להפוך למציאות בשטח. גם כאן מתחדדת מטרה נוספת של המדינה – להשיב את העם היהודי מארצות הגולה חזרה למולדתו ההיסטורית ולהקים בה בית לאומי מדיני. הייעוד הזה יחזור על עצמו במפורש בחלק ההצהרתי של המגילה שם מפורט חזונה הערכי של המדינה.
הצידוק הנוסף מופיע בהקשר ההיסטורי, הדרמטי והאסוני של העם היהודי:
“הַשּׁוֹאָה שֶׁנַּתְחוֹלְלַה עַל עַם יִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן, בָּהּ הֻכְרְעוּ לַטֶּבַח מִילְיוֹנִים יְהוּדִים בְּאֵירוֹפָּה, הוֹכִיחָה מֵחָדָשׁ בַּעֲלִיל אֶת הַהֶכְרֵחַ בְּפִתְרוֹן בְּעָיַת הָעָם הַיְּהוּדִי מְחֻסַּר הַמּוֹלֶדֶת וְהָעַצְמָאוּת עַל-יְדֵי חִדּוּשׁ הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר תִּפְתַּח לִרְוָחָה אֶת שַׁעֲרֵי הַמּוֹלֶדֶת לְכָל יְהוּדִי וְתַעֲנִיק לָעָם הַיְּהוּדִי מַעֲמָד שֶׁל אֻמָּה שְׁוַת-זְכֻיּוֹת בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחַת הָעַמִּים.”
הצידוק ההיסטורי “הקרוב” מכוון למטרה נוספת של המדינה היהודית, מטרה עליה כבר הכריז חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בספרו מדינת היהודים – הגנה. לייצר מדינה שהיא כחומת מגן עבור העם היהודי בארץ ובעולם.
בפסקת החזון מוגדרים הערכים עליהם תושתת המדינה ושעל המדינה לבטא אותם בחוקיה, בתרבותה והתנהלותה:
“מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת;
תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ;
תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל;
תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין;
תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת;
תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת;
וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.”
רבים רואים בפסקה הזו – פסקה שמחדדת את זהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אולם ניתן לומר גם כי דווקא הפסקה הזו מגדירה גם את זהותה היהודית של המדינה, ובאופן מובהק. מעבר לעלייה היהודית המוכרת כערך רב מעלה המוזכר ראשון, החזון מדגיש אלמנטים יהודיים נוספים:
“תהא מושתת על יסודת החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל” – כלומר המבנה הערכי של המדינה אמור להיות מושתת לאור החזון של נביאי ישראל. כך ערך “החירות” אינו מוזכר בהקשר הדמוקרטי כי אם דווקא בהקשר היהודי. הסיפור היהודי כולו מתחיל בהתערבותו של הקב”ה לשחרר עם של עבדים מתרבות משעבדת. השעבוד מבזה את האדם, פוגע בכבודו, בחרותו, בחייו ובהתפתחותו הכלכלית והחינוכית. בכל אלו נלחמת המסורת היהודית לדורותיה. התורה מזכירה כמעט ביחס לכל מצווה את העובדה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים, מקדישה לכך מועד מיוחד בשנה (פסח) והופכת את כל המועדים כולם “זכר ליציאת מצרים”. יהודי מניח בכל יום תפילין וטלית שהם זכר ליציאת מצרים, אוכל ומברך – מזכיר את יציאת מצרים, קורא קריאת שמע ומזכיר את יציאת מצרים. אורח החיים היהודי מזכיר כל העת את העובדה שהלוחם הראשי בעבדות – הוא הקב”ה. על מנת לאפשר לאדם להתפתח, להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום בו – הדבר הראשון הוא לאפשר לו את חירותו.
גם ערך הצדק מוזכר דווקא בהקשר היהודי. מהו צדק? צדק הוא הביטוי הכי דומה ל”שוויון” (אם כי יש הבדלים ואין זה המקום להאריך). חוסר צדק מתרחש כאשר ההתייחסות לבני אדם משתנה ללא סיבה מניחה את הדעת. במושגי האזרחות היו מכנים זאת היום תחת הכותרת של ההבדל בין “אבחנה” ו”העדפה” שהן לגיטימיות לבין “אפליה” שאינה לגיטימית. אבחנה או העדפה מתקנת מאפשרות יחס שונה לקבוצה או אדם מסויים – רק בשל סיבה מוצדקת אחרת. אפליה תמיד תוגדר כהתייחסות שונה שנובעת מסיבות לא צודקות (דת גזע או מגדר).
ומהו השלום? השלום מבטא את החתירה לאחווה, לחברה אחת שמכירה בשוני, בהבדלים, בגוונים ובצרכים של כל חלק וחלק בה ומסוגלת לנהל את זה בכבוד, בהכלה ומתוך מערכת של איזונים ופשרות. עמידה על כך היא חשובה. לא די שבחרה תהיה רדיפה אחר הצדק השוויון והחירות. חשוב שחברה תדע להכיל את השוני הקיים בה ולהיבנות ממנו. מידת השלום ידועה במקרות ישראל כמידתו של אהרון הכהן. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ו ע”ב) עוסקת בשאלה האם הפשרה במקרה של משפט היא ראויה, או שמא על הדין, הוא הצדק להתקיים ככתבו וכלשונו. בהקשר הזה מעמידה הגמרא את אהרון הכהן הגדול אל מול אחיו משה רבנו – גדול הנביאים:
“ר”א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע (להגיע לפשרה בדין) וכל הבוצע הרי זה חוטא!
וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ (=מקלל). ועל זה נאמר (תהלים י, ג) “בוצע ברך נאץ ה’ ” אלא “יקוב הדין את ההר” שנאמר (דברים א, יז) “כי המשפט לאלהים הוא” וכן משה היה אומר: “יקוב הדין את ההר”.
אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנאמר (מלאכי ב, ו) :”תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון”
רבי אליעזר אינו רואה מקום כלל לפשרה. ה”אמת התיאורטית” חייבת לקבל את מקומה במציאות. יקוב הדין את הר המציאות. זו מידת משה רבנו. לעומתו מעמידה הגמרא אהרון הכהן שהיה “רודף שלום ואוהב שלום”. מהי המידה של השלום? מידת השלום דורשת מהאדם לרדת מהבריקדות האידיאולוגיות או האינטרסנטיות המוצדקות שלו ולהכיר במציאות מורכבת. באופן מפתיע הפסוק שמובא בגמרא על מנת להסביר את שיטתו של אהרון מדבר על “תורת אמת הייתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו”. כלומר דרך השלום של אהרון לא פגעה במידת האמת. מידת השלום אינה מתפשרת עם האמת אלא תופסת אותה באופן נרחב יותר : אמת צומחת במפגש בין הצדק לבין המציאות “אמת מארץ תצמח”. זו דרך מפרה שתוצאות בצידה: “בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון”. כאשר בונים חברה שהפרטים בה מסוגלים להכיל זה את זה – התוצאה היא תיקון, צמצום העוון והעוולות והגברת הצדק.
דברים בסגנון דומה כותב הרב יונתן זקס זצ”ל בהקדמה לספרו ‘לכבוד השוני’:
“השלום הוא פרדוכס. מסורות רבות מהללות אותו ומגנות את הריב ואת המלחמה. ואע”פ כן במלחמה הופכים אפילו אנשים פשוטים לגיבורים, ואילו ברדיפת השלום, חוששים אפילו גיבורים להסתכן. […]
רדיפת השלום עלולה להיתפס כמעין בגידה. היא מצריכה התפשרות. היא דורשת הסתפקות בפחות מן הרצוי. “
בפסקת הסיום של הספר כותב הרב זקס את הדברים הבאים:
“השוני אינו מצמצם. הוא מרחיב את מעגל האפשרויות האנושיות.[…] אנחנו נלמד לחיות בעולם של רבגוניות ברגע שנכיר בכך שכבוד השוני אינו אלא מתת ידו של אלוהים, מתת יד המרוממת את העולם”
מגילת העצמאות, בפסקת החזון שלה, מעמידה בפנינו שלושה ערכים נשגבים: חירות צדק ושלום – כולם לאור חזונם של נביאי ישראל. יש בכך אמירה דרמטית על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש כאן ניסיון לייצר חיבור בין “מורשת ישראל” ובין עולם הערכים הדמוקרטי-אוניברסלי. אולם האם רק מגילת העצמאות מדברת ברוח זו. נראה שלא. חשוב הוגה ציוני חשוב, מי שמזוהה כמעט יותר מכל אחר כאביו הרוחני של הימין הציוני – זאב ז’בוטינסקי שרטט מתווה מרתק בהקשרים אלו ממש.
