הצעתו של חה”כ ליברמן בתעמולת הבחירות לדרוש מכל אזרח ישראלי “הצהרת נאמנות”, מעוררת שאלות רציניות ונכבדות אצל כל אזרחי ישראל, ואולי במיוחד אצל הציבור הציוני-דתי. חלק מן השאלות נוגע למהות האזרחות וגבולותיה, וחלק אחר הוא בבחינת “חכמה”, כמאמר המשנה “איזהו חכם? – הרואה את הנולד”. אנו חייבים לשאול: מה המשמעות המעשית של הדרישה שהציעה מפלגת “ישראל ביתנו”?
אין ספק שמדינת ישראל מתקיימת במצב לא-נורמלי. היא נתונה במאבק אלים עִם עַם שחלק מבניו חיים במדינת ישראל ומונים כחמישית מאזרחיה. אין ספק, בלי להידרש ל”הסברים” נוספים, שמצב זה עלול לעורר חששות לגבי נאמנותם של אזרחים אלה.
אולם, חוק שמניח מראש שאזרח פלוני אינו נאמן למדינה אלא אם כן יצהיר על כך (ומסיר ממנו באחת את “חזקת הכשרות”, אם נשתמש בלשון המקורות), נותן ביד המדינה נשק לרדוף אחרי אזרחיה ולהזיק להם. אם חלילה יתקבל חוק כזה, יהפוך כל מי שאיננו הולך בקו מסוים לחשוּד, ויעמוד בפני סכנה של שלילת זכויות. למרות התחושה בציבור כי חוק זה מכוון נגד האוכלוסייה הערבית, ראוי לציין שגם החרדים הביעו התנגדות ליוזמה זו, מתוך חשש שהתנגדותם לאידיאולוגיה הציונית תשמש תירוץ לשלילת זכויותיהם, אם יתקבל החוק. כמו כן, מה יהיה על חוגים בציונות הדתית, המסתייגים בצורה חריפה ממדיניות הממשלה ומטילים ספק במידת “יהדותה” של המדינה?! חוק כזה יכול לשמש נשק גם כלפי גורמים אלה. האם בכך רצוננו? כולנו זוכרים היטב את רדיפת הציבור הדתי עקב טענות בדבר “חוסר נאמנות” למדינה ולדמוקרטיה שהושמעו כנגדו לאחר רצח רבין. האם אנו רוצים לחזור למצב הזה?
אחת ממעלותיה של הדמוקרטיה היא בכך שהיא משתדלת להתערב כמה שפחות בחיי האזרחים ולראות את עיקר תפקידה בהגנה על חייהם, רכושם, כבודם וכו’. אם המדינה תתחיל לפשפש באמונותיהם ובדעותיהם של האזרחים, מי יודע לאן נגיע?
דומה שהסכנה בבסיס הצעה זאת עולה על התועלת שבה. לטעמי, החוק הקיים כיום מעניק למדינה כלים מספיקים לטיפול בגורמים החותרים כנגדה, ואין צורך ללכת בדרך המאפינת משטרים לא-דמוקרטים, המביעים חוסר אמון באזרחיהם.
