מאמר מתוך ידיעון מי ל-ה’ אלי! דיון בתפיסת היהדות כתרבות

שירי החג המוכרים של חנוכה מבוססים על האתוס הציוני המתחדש של החג: כך בהעצמת ניצחון החשמונאים: “האירו, הדליקו / נרות חנוכה רבים / על הניסים ועל הנפלאות / אשר חוללו המכבים”[1], וכך בהתרסה כנגד הציפייה לישועת שמים: “נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!”[2] . שיר זה, המשמש בטקס יום העצמאות הממלכתי בהר הרצל, הפך לסמל מכונן של החברה הישראלית, ולא בכדי. לצד שמירה על מצוות החג, הדלקת הנרות ואמירת ההלל, נולדה מסורת חדשה, ישראלית, הרואה בניצחון החשמונאים על אויביהם אירוע היסטורי בעל משמעות עמוקה למפעל הציוני המתחדש בארצו.

את הדברים היטיב לבטא פרופ’ אליעזר שבייד, ממניחי התשתית הרעיונית של היהדות כתרבות:
לפנינו אחד הביטויים המוצלחים ביותר של מגמת החילון הלאומי של התרבות היהודית, הדוחק את ה”שכבה” הדתית ומעלה מתחתיה את ה”שכבה” הלאומית. התנועה הציונית חשפה בדרך זו את הסיפור ההיסטורי המלא של מרד החשמונאים, זה שהוצנע מאחורי הסיפור על נס פך השמן, והיא קשרה בסיפור ההיסטורי והבלתי-נסי את שאיפתה לקוממיות לאומית-מדינית.
(ספר מחזור הזמנים, עמ’ 114-115).

אנו מבקשים לעמוד על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית על ידי התבוננות באירועים אקטואליים הקשורים לחקיקה (חוק השבת וחוק הגיור). התבוננות זו בביטויים השונים של היהדות בציבוריות הישראלית, מהווה המשך לידיעון שנת השמיטה בו עסקנו בדוגמאות שונות להנכחתה של השמיטה, על היבטיה ההלכתיים והחברתיים.

מטרות הידיעון:

1. להכיר חקיקה עכשווית בנושא דת ומדינה.
2. להכיר עמדות שונות בדבר אופייה היהודי של מדינת ישראל.
3. להכיר יוזמות אזרחיות הקשורות לאופייה היהודי של המדינה, ואופן השפעת יוזמות אלו על עולם החקיקה.

לסיכום:

השיבה לארץ אתגרה את העם היושב בציון במובנים רבים, האחד מהם הוא מעבר מקיומה של היהדות בזירתו הפרטית של מיעוט לקיומה בפומביות של הזירה הלאומית. חילוקי דעות עזים – כגון אלו הכרוכים בפולמוס אודות חוק הגיור, לצד שיתופי פעולה אמיצים – כגון המודל שהציבו המשפטנית רות גביזון והרב יעקב מידן, הם ביטוייו של אתגר זה. את הידיעון בחרנו לסיים בציטוט מדבריו של יאיר שלג, המנסה לברר מהי היהדות הישראלית ומהם יחסי גומלין שהיא עשויה לפתח עם המסורת היהודית עתיקת היומין[3]:

המהפכה הציונית יצרה מראשיתה ניסיונות מרתקים של חלופות תרבותיות חילוניות לתוכני המסורת היהודית (למשל, סדרי פסח וטקסי הביכורים בתנועה הקיבוצית), ניסיונות שיהודי התפוצות כמעט שלא יכלו לחלום על שכמותם. יום הכיפורים בישראל הוא חוויה מדהימה של שקט כלכלי ותקשורתי מוחלט שאין כמותו בעולם כולו, בוודאי לא במרכזיהם של כרכים מערביים סואנים. אפילו השבת הישראלית, השונה מאוד מהשבת ההלכתית, היא מוחשית ומיוחדת יותר מכל שבת בערי העולם…. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ”סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים.

התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא….היהדות הישראלית הזאת מעשירה גם את היהדות וגם את הישראליות. היא נותנת ליהדות קיום פוזיטיבי מחוץ לרשות הפרט והקהילה של המשפחה ובית הכנסת ועוגן תרבותי ורוחני חדש, בלי לוותר על עוגניה הקודמים, בפרט אלה של התרבות והיצירה. בתוך כך היא נותנת גם עומק ייחודי נוסף לחיים בישראל, כזה שאפשרי רק בישראל ואף יכול להיות גורם משיכה ליהודי התפוצות לבוא לישראל ולישראלים להישאר בארץ.

[1] ביידיש: מ’ רויטמן, תרגום לעברית: אברהם אברונין, חבר ועד הלשון העברית החל משנת 1926.
[2] מילים: אהרן זאב, משורר ילדים וקצין חינוך ראשי הראשון של צה”ל.
[3] יאיר שלג, מֵעִברי ישן ליהודי חדש רנסנס היהדות בחברה הישראלית, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.