את שלקחנו לנו.. בענווה
אנו רגילים לחשוב במונחים של “לקחת” ו”לנכס”. אנו רגילים לחשוב על “מגיע לי” ו”זכותי”. כנגד זאת אנו מבקשים להעמיד מודל שונה, מודל של ענווה, של התמסרות. של לקיחה שהיא נתינה, שהיא עצמה התחברות ואחריות וקריאה לברית. שהיא פריסת כנף.
בליל הסדר, אנו מנכיחים את הלקח העובר מדור לדור. האתוס המעצב את זהותנו הלאומית מוגש בלילה זה מהורה לבניו ובנותיו באופן ישיר ובלתי אמצעי. אחד הכלים הניתנים לנו להעברת מסר הדורות הן ארבע לשונות הגאולה. רשימת פעולותיו של הא-ל מלווה אותנו בליל הסדר, ומגישה בפנינו את הברית הכרותה לעם עם א-לוהיו סביב האירוע המכונן של יציאה מעבדות לחירות במופע יחידאי וניסי המכונה ‘יציאת מצרים’.
והנה, באופן קצת מפתיע, הקב”ה מודיע לנו בלשונות הגאולה: “והוצאתי” “והצלתי” “וגאלתי” “ולקחתי”‘ ואנו נתהה, מדוע פעולת הלקיחה היא המוזכרת בסוף? לנו, החיים בדור המיצוי האישי, בחוויית רדיפה והשגה תמידיים אחר משאבים, השפעה וכן’ לנו, נראה הדבר קצת מוזר…. “לקחתי” בסוף? הגיוני, לכאורה, שהלקיחה היא ראשית הדברים כולם, שהרי רק לאחר שהעם שייך לא-לוהיו, יפעל הא-ל למענו, ויפעיל את המציאות כולה סביב קשר זה. מדוע אם כן, “ולקחתי” היא הלשון האחרונה?
ועוד שאלה נשאל פה: מהו הלקח הסמוי, העמוק, של ה”ולקחתי”, ומעבר לכך, עם איזה לקח אזרחי-ישראלי אנו יכולים לצאת לאור הדיון בלשונות הגאולה וסדר הופעתן בליל הסדר?
“וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים” (שמות ו’ ז)
“ולקחתי” היא פעולה הנובעת מה-‘אני’ המקרב אליו את הזולת. נראה על פניו, שמדובר בפעולה אגרסיבית, המנכסת לעצמה משהו חיצוני. ההתייחסות היא כאל רכוש, כאל “מקח” – הזו היא לשון גאולה? הלזה אנו שואפים?
ננסה להאיר מכיוון אחר:
“כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ.” (משלי ד, ב)
מפתיע לגלות, כי כשבא הכתוב לתאר את מערכת ה’תן-קח’ שבין העם לא-לוהיו, ה”לקח” מוגש ו”ניתן” לעם. יש פה איזושהי סתירה מובנית בין לקחת לבין לתת.
מסתבר לומר, כי על מנת שיוכל אדם לנכס לעצמו משהו, או מישהו, עליו להיות מושקע בו, עליו לעמול ולזמן את עצמו כנוכח פעיל, אחראי, רגיש. רק כך נוצרת-קיימת מערכת יחסים של נוכחות, אכפתיות ואף שייכות. יש התניה, רק כאשר צד אחד מוכן לשלם את מחיר המעורבות למען זולתו, רק אז הוא יכול להרגיש הרגשת קניין.
כך הם הדברים במערכת יחסים בין בני אדם וכך גם במערכות החברה. בהינתן מצב בו השקעת במהלך, בחברה, באדם, יצרת מעורבות ורק אז אתה קונה את החיבור (והשייכות) עם הצד השני. ומהו חיבור זה? ומהו קניין-שיוכי זה? זהו קניין במובן של :”זה שלי’, ‘אני שותפה’, זה יקר לי”. המעורבות מביאה לידי שותפות וקניין, ומתוכה מחויבות. המחויבות נובעת מקשר, והקשר נובע ממעורבות. ומתוך המעורבות זו המחויבות מתחילה ולא נגמרת. היא מתחילה ומעמיקה. היא הברית.
אחרי ההוצאה, ההצלה, והגאולה, יצר הקב”ה עם עם ישראל מערכת של חסות וזיקה. מתוך כך לקח את עם ישראל לו לעם על מנת לתת לאותו עם את “לקחו”, שזו תורתו. מוזר, אך ניתן לומר שלשון “לקחתי” היא לשון של הצעה, בענווה, של הא-ל לעמו: “בואו נעשה את זה יחד”.
וקצת על האהבה, המובילה לכל זה:
“לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּיםִּ… כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם”… (דברים ז’ ח)
תשתית הברית של הקב”ה עם ישראל נובעת מאהבה, ומתוכה נוצרה השקעה, מחויבות ולקיחה.
המדרש בשמות רבא (לג ו) אומר:
“בנוהג שבעולם, אדם מוכר חפץ בתוך ביתו, הוא עצב עליו; והקב”ה נתן תורה לישראל ושמח, “לקח טוב וגו””.
בנוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ מן השוק, שמא יכול לקנות בעליו??
אבל הקב”ה נתן תורה לישראל, ואומר להם, כביכול, לי אתם לוקחים (-כביכול אתם לוקחים אותי) “
הקב”ה נותן לישראל תורה ושמח, הקב”ה נותן תורה לישראל ונלקח עמה. היחסים שהתחילו במצרים בהוצאה, בהצלה, בגאולה ובלקיחה של עם העבדים, ממשיכים ומתפתחים להיות התמסרות של הקב”ה לישראל, התמסרות משמחה. הכיצד? מתוך אהבתו ומעורבותו החיבור יוצר התמסרות ומשמחה.
קריאה כזו היא שונה מאד בעידן שלנו. אנו רגילים לחשוב במונחים של “לקחת” ו”לנכס”. אנו רגילים לחשוב על “מגיע לי” ו”זכותי”. כנגד זאת עומד כאן מודל שונה, מודל של ענווה, של התמסרות. של לקיחה שהיא נתינה, שהיא עצמה התחברות ואחריות וקריאה לברית. שהיא פריסת כנף.
המשורר המודרני אומר: “קח לך אשה, ובנה לה בית” (שלום חנוך). לקיחה של אהבה יוצרת נתינה, יוצרת הצעה, השקעה משותפת, ביחד, חיבור.
התבוננות על מרקם היחסים האזרחי-חברתי בישראל מעלה כמה הרהורים נוגים בשאלת ה”ולקחתי”. האמנם אנו זוכרים כי תפיסת הבעלות באה לאחר המחויבות, ההירתמות, השותפות, הושטת היד והלב והמושקעות בחברה? האם אנו מבינים שאיננו בעלים, אלא אם אנו תורמים ועושים? נראה, כי יש המצווחים את צווחת הבעלות על החברה ועל סדר היום שלה, אך לצערנו הרב, שוכחים את שיח הענווה, שיח ההצעה וההתרצות, שיח השקעה והשותפות. במקרים אלו יש “ניכוס” כוחני והשתלטות על השיחה והחברה, יש פעולת לקיחה הגוברת על המחויבות לגאולת החברה והובלתה מתוך מקום של שותפות, מתוך אחריות, מתוך הערכה ורצון עומק הלב להיות יחד.
ניתן לומר, כי החברה לעולם לא תהיה הומוגנית, וחלקיה השונים ימשיכו להתקיים זה לצד זה. לפיכך, הרצון לתפוס בעלות והרצון לנכס את כלל החברה לקו מסוים, לעולם יהיו טעות, ולעולם יהוו ‘פספוס’ גדול של ההזדמנות לגאולה שלמה. הגאולה של ה’ביחד’, תחילתה באהבה ובמחויבות רגשית לכלל החברה, המשכה בתרומה וברצון לתת לכלל החברה, וסיומה בבית שלם שהולך ונבנה וימשיך להיבנות, בית עתיר צבעים וגוונים, על חלקיו השונים, חדריו ועליותיו. גאולה הנוצרת מתוך השקעה ומחויבות. ‘לקח’ שניתן חזרה באהבה ושותפות ליצירת מרקם של ביחד. מרקם של ברית בין שונים.
כאן, בחברה שלנו הסוערת, ישנה השקעה, יש שבועה ומחויבות, וכוחות מושכים בעול. כאן, בחברה שלנו הסוערת, יש גם שייכות זה לזה ובקריאה כזו, של ליל הסדר, יש אפילו… הצעה לברית.
