מאמר מתוך ידיעון ‘אחריות’- יום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשע”ח
נשמת אפה של התרבות היהודית היא המחלוקת. אולם האם מאפיין מובהק זה, המלווה אותנו החל מימי בית הלל ובית שמאי ועד ימינו, הוא בבחינת שבח או גנאי? הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט מצביע על מספר מאפיינים של התרבות היהודית המקדדים את המאבקים האידאולוגיים החריפים עמוק בתוך הדי-אן-איי הלאומי שלנו. אלה הם שניים ממאפיינים אלה:[1]
· מתח עמוק בין העולם השמימי, הצודק והשלם ובין העולם הארצי הפגום. מתח המייצר חוסר שביעות רצון מתמדת לנוכח הפער בין שני העולמות וחוסר נכונות להתפשר עם המציאות ולוותר על השאיפה לנשגב. כל ניסיון להגיע להסדרים חברתיים פשרניים מולידים מיד הסתייגות ודחייה, ולפיכך אף מחלוקת ועימות.
· ‘תיקון עולם’ ככלי מרכזי לשיפור. כך, האנרגיות אינן מתועלות לתפילה או מדיטציה, אלא מגויסות להסדרים חברתיים ומדיניים במטרה לייסד עולם הקרוב לאידיאלים הא-לוהיים והרחוק מחוסר השלמות האנושית. החברה היהודית ביכרה את העשייה עבור הכלל על פני ההסתגרות של עובד ה’ בדלת אמותיו, ולכן הזירה הציבורית הופכת לאתר בו מבקשים הכל להחיל את הטוב והראוי בעיניהם.
איך מנהלים חברה שיש בה יסודות עמוקים של נפיצות מסוג זה? תשובה טובה לכך עשויה להיות בחירה באתיקה של אחריות, במעשה המוסרי הטוב המביא בחשבון מערך רחב של שיקולים וערכים, כאלה הנולדים מעצם המפגש עם המציאות. לא חסרים לנו, בהיסטוריה היהודית, קנאים הנלחמים את מלחמתה של האמת, אך ישנן גם דמויות אחרות שביקשו להתאים את האידיאלים השלמים לממשות הפגומה, הנה שתי דוגמאות לכך:[2]
כיצד מרקדין לפני הכלה?
הלל הזקן העדיף לשיר אף בשבחה של כלה שאיננה נאה וחסודה, העדיף לגייר אף את העומד על רגל אחת ותיקן את שטר הפרוזבול על מנת שלא לגרוע מחלקם של עניים. הלל בוודאי שייך לגישת האתיקה של האחריות , המוכנה לבחון את האידיאלים הטהורים במטרה לרכך את מגעם עם המציאות. ואכן, המסורת בדבר הצטרפותו של הלל לחבורת הלומדים של ימי המשנה מעצימה את תכונתו זו. על פי האגדה במסכת יומא, הלל לא החזיק בזכות להיכנס לבית המדרש, שכן לא היו בידיו מעות לשלם לשומר הסף:
“אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק,
חציו היה נותן לשומר בית המדרש,
וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
פעם אחת לא מצא להשתכר
ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס.
עלה ונתלה, וישב על פי ארובה,
כדי שישמע דברי א-להים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה
וירד עליו שלג מן השמים.
כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון:
אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל,
שמא יום המעונן הוא?
הציצו עיניהן, וראו דמות אדם בארובה.
עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג,
פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה,
אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת”.[3]
שתי מידות מתרוצצות במעשה מופלא זה. האחת, מידת האמת. הלל הזקן שאיננו מתפשר לרגע, נותן מחצית משכרו ללימוד התורה, ומוכן להיתלות על גג בית המדרש, בליל שבת מושלג, כדי ליהנות מדברי א-לוהים חיים מבחוץ. אך לצידה של האמת, מוצאים אנו גם את הפרגמטיזם, יישור הקו עם המציאות. חילול שבת שעה שמושיבים את הלל בפני המדורה,[4] כמו גם קבלתו של הלל למעגל הלומדים, למרות שאין הדמים מצויים בכיסו, מצביעים על מה שאנו מכנים ‘אתיקה של אחריות’ – המעשה הנכון הנמדד שלא על פי האמת הצרופה בלבד.
איך יוצאים מן המערה? – רבי שמעון בר יוחאי
התלמוד הבבלי מספר את מנוסתם של רשב”י ובנו אל המערה על מנת להסתתר מפני הזעם הרומאי. הגרסה בתלמוד הבבלי, המוכרת, מספרת, כי בחלוף הסכנה נשלחו השניים חזרה אל המערה, שכן:
“חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, (ראו אנשים שהיו חורשים וזורעים)
אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?
כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף.
יצתה בת קול ואמרה להם:
להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! “[5]
רשב”י ובנו הרואים את החורשים והזורעים, העמלים בעולם הזה, אינם יכולים לשאת את הוויתור על אידיאל לימוד התורה (=חיי העולם), ולפיכך אינם יכולים לבוא בין הבריות. השניים שבים אל המערה, אל העולם האוטופי, שאיננו אלא ‘לא מקום’… התיקון נעשה ביציאתם השנייה, המגלה כי יש בידם להתבונן בעין טובה על העולם הזה (“אמר ליה לבריה (=לבנו): חזי (=ראה) כמה חביבין מצוות על ישראל, יתיב דעתייהו (=נתיישבה דעתו)” ).
הגרסה מקבילה בתלמוד הירושלמי, המוכרת פחות, משלימה נדבך חשוב בהבנת התהליך שעבר רשב”י במערה. על פי הבבלי, רשב”י נמלט אל המערה בעקבות גינוי מפעלם של הרומאים:
“…פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו
תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות;
רבי יוסי שתק;
נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר:
כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן:
תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות,
מרחצאות – לעדן בהן עצמן,
גשרים – ליטול מהן מכס”[6].
והנה, על פי הגרסה בירושלמי, רשב”י היוצא מן המערה, לאחר ש”העלה גופו חלודה”, ביקש לרדת ולרחוץ במרחצאות טבריה:
“ר’ שמעון בן יוחי היה טמון במערה שלוש עשרה שנים,
במערת חרובים של תרומה, עד שהעלה גופו חלודה.
לסוף שלוש עשרה שנים אמר: אין אני יוצא לראות מה קול בעולם?
יצא וישב לו על פתח המערה. ..
כשראה שנרגעו הדברים, אמר: נרד ונרחץ באותן המרחצאות של טבריה.. “[7]
רשב”י פונה לאושש את בשרו הדואב באותו בית מרחץ רומי ממנו הסתייג שלוש עשרה שנה קודם לכן.
שתי אבני הבניין הללו מוסרות את סיפור יציאתו של רשב”י מעולמה החתום של המערה האוטופית, בה מתקיימים חיי העולם, אולם אין היא מתפשרת עם חיי השעה. היציאה אל החוץ היא סיפורה של דחיית הנוקשות הקנאית והעדפת העידון וההתגמשות.
דמויות מופת אלה, הלל הזקן ורשב”י, בוודאי מלוות את האתוס היהודי מקדמת דנא, אך מה קורה היום, בחברה הישראלית הכואבת את פצעי השסעים הפוליטיים והחברתיים? האם זוהי חברה מבוססת אתיקה של תכלית או אתיקה של אחריות? כאן, מסתבר, התמונה איננה חד ממדית. את הדברים מבהיר העיתונאי והפובליציסט יאיר שלג, בשיחה שקיימנו אתו אודות סוגיית הציות לחוק:
[1] שלמה פישר, תסריט חורבן ידוע מראש, פורסם במוסף ‘שבת’, ‘מקור ראשון’, ח’ אב תשע”ב, 27.7.2012.
[2] דוגמאות אלה ואחרות מופיעות בספרו של דוד ברזיס, בין קנאות לחסד : מגמות אנטי־קנאיות במחשבת חז״ל, רמת גן 2015.
[3] בבלי מסכת יומא דף ל”ה עמוד ב’.
[4] קריאתם של שמעיה ואבטליון ‘ראוי זה לחלל עליו את השבת’ תמוהה. והרי מדובר בפיקוח נפש. הדלקת המדורה היא הסבר אחד, הסברים נוספים ניתן למצוא בפורטל הדף היומי: https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=25285
[5] בבלי, מסכת שבת, גף ל”ג עמוד ב’.
[6] בבלי מסכת שבת ל”ג עמוד ב.
[7] ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט הלכה א. התרגום לקוח ממאמרה של נילי בן ארי, אב ובנו, המורד והאוסר: http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/av-2.htm
