מתוך ידיעון לקט לראש השנה תשפ”ג- התשובה כלקיחת אחריות
תהליך ההתבגרות של האדם כרוך בנטילת אחריות על מעשיו. כך תמונת הילדות בגן עדן נסדקת עם החטא ונבנית מחדש לאור השאלה המהדהדת מאז ועד היום “אַיֶּכָּה”. אבל מה פירוש המעשה של נטילת האחריות? מה בעצם נוטל האדם על עצמו?
הרצון הטבעי שלנו כבני האדם הוא “לברוח” ו”לנתק מגע” מהכישלונות והחטאים שלנו. הם מביכים ומעציבים את נפשנו ולפעמים גם מביישים אותנו, והקישור אליהם מזכיר לנו כמה אנחנו חסרים. נטילת אחריות היא מעשה של הודאה בקשר שיש בינינו ובין הכישלונות שלנו. פירושה של נטילת האחריות היא להסכים (לעתים בלית ברירה ובכאב) ולהודות בכך שהטעויות שלנו הם חלק מסיפור חיינו, ושאנחנו מבינים שעלינו לשלם עליהן מחיר. אולם פעולה כזו מדכאת את האדם ומייאשת ולכן אנשים נרתעים מליטול אחריות. וכך נוצר מצב שבו הם אינם מכירים בחטאם, ותשובה מה תהא עליה?!
ניתן להציע מודל אחר של נטילת אחריות שיקל עלינו לקבלו ולהיבנות ממנו והוא מצוי בסיפור מופלא על הרב יעקב כולי המובא באתר “חכימא” :
ההתרגשות בבית הכנסת שבקונסטנטינופול (קושטא בטורקיה) הייתה בשיאה לקראת סיומו של הצום ביום הכיפורים, ושררה אווירה של תשובה ותיקון. רגע לפני תפילת נעילה עלה אל הבמה הרב יעקב כולי, ובדרשתו ניסה לעורר את הלבבות. את דבריו פתח במשל עממי ידוע שעיבד אותו לעולם דימויים יהודי.
“פעם אחת ביקש המלך מן הצייר המלכותי שיצייר את דיוקנו. המלך דרש מן הצייר לסיים את מלאכתו בתוך אחד עשר חודשים, וקבע לו שכר הגון תמורת הציור. בהגיע המועד, התדפק שליח המלך על דלתו של הצייר, ודרש את הציור. הצייר התנצל וביקש מהשליח למסור למלך שהוא זקוק לחודש ימים נוסף.
לאחר חודש ימים שוב הגיע שליח המלך את הצייר, ושוב ביקש הצייר ארכה, הפעם של עשרה ימים. כעבור עשרה ימים פקעה סבלנותו של המלך, והוא ניגש בעצמו אל ביתו של הצייר ודרש ממנו את הציור לאלתר.
הצייר השיב: “אדוני המלך! כמה רגעים והציור יהיה מוכן.” הכניס הצייר את המלך אל חדר העבודה שלו, שעל רצפתו פזורים בדים רבים ובהם ניסיונות ציור של דיוקן המלך. בעוד המלך מתבונן סביבו ניגש הצייר אל כן הציור, ובכמה משיחות מכחול צייר דיוקן מופלא ויפהפה.
המלך עמד משתאה ושאל: “אם ציירת את הציור הנפלא הזה בכמה רגעים, מדוע לא עשית זאת קודם? מדוע עיכבת אותי עד עתה?”
השיב לו הצייר: “במשך כל השנה האחרונה עסקתי בניסיונות רבים, שכולם הוליכו לרגע זה, שבו ציירתי ציור מושלם.”
חתם הרב כולי את המשל שלו: “עברו אחד עשר חודשים, ואחריהם חלף חודש אלול, ואף עשרה ימי תשובה תמו. והנה יום הכיפורים חולף ונותרו לנו רק עוד כמה רגעים עד נעילת שערי התשובה. כל הרגעים מוליכים אל רגע זה, שבו אנו נדרשים לתשובה שלמה.”
לפי הרב יעקב כולי, מה שמאפשר את הציור המושלם הן דווקא הטיוטות הזרוקות ברחבי הבית. לדבריו, הכישלונות הם הם הבסיס להצלחה. כל שגיאה מנווטת את האדם טוב יותר אל היעד, מסירה תקלות בהמשך ומאפשרות לו לבחון היכן טעה ומה עליו לשפר בשלב הבא.
ליטול אחריות פירושו להביט אל העבר מתוך מֻכְוָנוֹת אל העתיד, ולקרוא את השגיאות שלנו מתוך תנועה חיובית ומתקנת. לראות בהן שלב הכרחי המאפשר (אם רק נסכים לשוחח עימן) להוביל אותנו אל עולם טוב יותר.
ואולי זה ההבדל העמוק בין אשמה לנטילת אחריות. אשמה תקועה בעבר, מסתפקת בניסוח הכישלון ומכניסה את האדם למשבצת שקשה לצאת ממנה ועל כן היא בולמת את האדם לצעוד אל העתיד המתוקן. תחת האשמה יש להציב את נטילת האחריות ככלי מרכזי בתהליכי תיקון ותשובה.
חכם חזי כהן עורך אתר חכימא העוסק בחכמי המזרח ומלמד בישיבת מעלה גלבוע
