מאמר מתוך ידיעון מסעות פולין- עכשיו חוזרים הביתה
מסעות לפולין הפכו כבר לכמעט נורמה במערכת החינוך, ממש כמו טיול שנתי לאיילת, אלא שבעוד שלהכנה לנסיעה מוקדשים זמן ומחשבה, תהליך העיבוד וההפנמה של מסעות לאחר החזרה לארץ – לוקה בחסר. חלק מבתי הספר עורכים ערב משותף לילדים ולהורים, עורכים מעין סרט סיכום מסע וכדומה, אבל אין מערך מובנה ומסודר, ואין תקינה של התהליך הרצוי לאחר המסע: מתי כדאי לערוך את מפגש העיבוד – באיזו סמיכות למסע? מה כדאי שיכלול מפגש כזה? מה הוא אמור לעשות מעבר להיזכרות בחוויה משותפת?
החשיבות של רפלקסיה, הטמעה והפנמה של למידה כבר תפסה מקום של כבוד במערכת החינוך, יחד עם תפיסת הלמידה המשמעותית, פרויקט ‘לב לדעת’ ועוד. אלא שבהקשר של המסעות לפולין, דומה שעוד נשארנו מאחור. בראש ובראשונה בהגדרת הצורך של תהליך העיבוד, ויחד אתו, בתהליך מסודר של הגדרת המטרות: השאלה מה, כמה, מתי ואיך, היא תמיד נגזרת של הגדרת מטרות מסודרת, ונדמה שהגדרה כזו, בשונה מהגדרת מטרות המסע, לא נעשתה.
ברור שחלק משאלת תהליכי העיבוד קשור קשר ישיר גם למטרות המסע עצמו, אלא שתהליכי העיבוד עשויים לאפשר מבט גם על מטרות שלא בהכרח הוגדרו כמטרות המרכזיות של המסע עצמו, אך זוהו כתוצאות לוואי שלו – ומצריכות עיבוד, טיפול או העצמה.
תוצאות הלוואי של המסע כוללות את ההיבט החווייתי והרגשי, ולצדן – את ההיבט החינוכי והערכי.
הנסיעה לפולין מייצרת חוויה רגשית בעצימות גבוהה. ברור ומובן מאליו שיש לטפל בקשיים רגשיים: המסע כולל מטענים רגשיים נפיצים מאוד, ועלול ליצור טראומות מודחקות במידה ולא יעובד. חוויות עשויות להיות גם של העצמה רגשית: החוויה והרגש פועלים בשרות התודעה, הקניית הערכים ועוד.
אלא שכמו תמיד בחינוך, תהליך המבוסס על חוויה חזקה של יציאה מהשגרה, לא יוכל להיות משמעותי אם לא יהיה לו המשך בהטמעה בחיי השגרה. בדיוק כמו בדילמה בנוגע ליציאה לסמינריונים: ביסוס של עולם רוחני וערכי על חוויה עוצמתית וחד פעמית הוא בעייתי מאוד, ולא יחזיק מעמד אם השגרה אינה ממשיכה אותו.
אחת המטרות הברורות של העבודה עם התלמידים לאחר המסע, צריכה להיות המשך התהליך החינוכי, ולא רק עיבוד של החוויה הרגשית.
לצורך כך כדאי להקשיב לתחושות והמחשבות שמוליד המסע אצל התלמידים, לא כמפגש המסכם של המסע, אלא כמפגש התפיחה של התהליך שאחריו:
אילו ערכים חיזק המסע?
אילו שאלות הוא מעלה?
אילו תובנות הוא יצר?
הדגש כאן הוא לא על הערכים והמטרות הראשוניים של היציאה למסע, אלא דווקא במה שעולה אחרי המסע, שלא תמיד חופף את הציפיות לפניו. נדרשת כאן פתיחות גדולה של הצוותים החינוכיים לאפשרויות השונות שיעלו, ונכונות לאמץ תכנית פעולה בעקבותיהם.
במסגרת הקצרה שלהלן, אבקש להתייחס לאחד הערכים (ודווקא לכזה שאינו זוכה לדיון רחב) שהשתקפו בדברי תלמידים ששמעתי בשנים האחרונות, כמו גם לחוויית המסע שלי עצמי: ערך המשפחה, ולדון בשאלה כיצד ניתן להמשיך את התובנה החיובית למקום שייצור תהליך, הפנמה ואף עשייה.
הנסיעה שלי לפולין התרחשה בשלב בוגר יותר של חיי, כשכבר הייתי סטודנטית, ונשואה טרייה, כחלק מקבוצה של בנות מדרשות שהתארגנו ונסעו עם הרב בני קלמנזון, במסע לאוקריאנה ופולין, מפגש עם השואה אך גם עם ערש החסידות. לא רק עם המוות, אלא גם עם החיים.
אני עצמי דור שלישי לשואה, נכדה לסבתא ניצולת אושוויץ, ולסבא שאיבד שם את אשתו ובניו.
החלק שציפיתי לו כשיא המסע היה הביקור באושוויץ – בירקנאו.
אבל החוויה שחוויתי הייתה שונה מכל מה שיכולתי לחשוב או לדמיין. מעבר לצער, לכאב ולזיכרון, מצאתי את עצמי מסתובבת שם יד ביד עם סבתא שלי. בתחושה שבמבט לאחור נראית לי כמעט כחוויה מיסטית. הייתי היא. עצמתי עיניים וראיתי את עצמי, בדיוק בגיל בו היא הייתה אז, בבלוקים ועל הדרגשים. זו לא הייתה חוויה פשוטה, אבל הדבר המרכזי שיצאתי אתו משם הייתה אהבה גדולה לסבתא שלי, ולצידה, הבנה, קבלה והכלה. כמו בכל בית ‘קלאסי’ של ניצולי שואה, גם בבית שלה היו דברים והתנהגויות שלא הבנתי. שלא בדיוק התאימו לצעירה הצברית שהייתי, ושכדרכם של נוער וצעירים, לא פעם הסתכלתי עליהם בשיפוטיות.
המסע לפולין הוליד אתו הבנה ופיוס. כך למשל הבנתי פתאום למה סבתא חייבת לדעת בכל רגע נתון איפה כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים. הבנתי שמי שברגע אחד איבדה את כל היקר והמוכר (ואצל יהודי הונגריה זה באמת היה ברגע אחד), חייבת לוודא שהעולם החדש שבנתה בכוחות שלא יאמנו נשאר, עומד על תילו, יציב.
החוויה של קירבה והבנה מחודשת של הסבים היא החוויה של רבים מבני הדור שלי – הדור השלישי. האם היה לה המשך? במשפחה עצמה, או בפעילות למען ניצולי שואה? האם ניתן להשליך ממנה גם באופן רחב יותר – עלינו כחברה רב תרבותית, שבה אנשים הגיעו ממקומות שונים, מרקע שונה, מתרבות שונה. רבים חוו חוויות לא פשוטות. האם יש בנו שיפוטיות כלפי אורחותיהם השונות משלנו, או שמא אנחנו מסוגלים להתבונן בהם ובקשיים שלהם מתוך אמפתיה, ולהסיר לפחות חלק מן השיפוטיות?
מהלך כזה הוא רלוונטי גם לבני הדור הנוכחי, שהמרחק שלהם מניצולי השואה גדול יותר.
כשילדיי נסעו לפולין וחבריהם שיתפו בחוויות ובתחושות, אחד הדברים שחזרו על עצמם שוב ושוב, היה המבט המחודש על המשפחה:
על הדאגה והמסירות של ההורים, על כך שזכו להורים מגוננים שעומדים לצדם, רגעים של התבוננות מחודשת באחים הקטנים במבט אוהב ומבקש להגן (ולא רק כנודניקים מציקים…), על הזכות שבלהיות חלק ממשפחה רחבה ושוקקת חיים: אחים, דודים, בני דודים, שחיה יחד ומצויה בקשר, בשונה מהמצב של שרידים – אחד מעיר ושניים ממשפחה.
כיצד אפשר להמשיך את המהלך הזה? להעצים את תחושת הכרת הטוב, את הקשר עם ההורים, את האחווה?
חשוב לומר גם שהנושא קשור קשר הדוק להיבטים של זיכרון השואה: אחד המהלכים שתרמו לנוכחות של זיכרון השואה בשיח הישראלי, היה המפגש המחודש שנוצר בין ילדים לבין סביהם, באופן שהצליח לגרום לרבים מניצולי השואה לדבר לראשונה דווקא באוזני נכדיהם, לא פעם אחרי שחזרו ממסע לפולין, שעה שאלה התעניינו ושאלו.
בשיחות שלי עם ילדים ונוער על ספר הילדים ‘חנות הגלידה של פרנצ’סקו טירלי’ המספר את סיפור ההצלה של חמי בתקופת השואה, אני מדברת איתם על הסיפור שלהם: על העובדה שגם במשפחותיהם שלהם קרוב לוודאי יש סיפורים, ועל התפקיד שלהם קודם כל לשמוע את הסיפור, לתעד אותו, ולחשוב כיצד לספר אותו הלאה.
בין אם מדובר על סיפור הקשור בתקופת השואה, או על סיפורים הקשורים בעליה, בניה, תרבות, מסורת.
הבנה של מקומי בתוך הרצף המשפחתי והאחריות שלי כלפיו – מייצרת גם הזדמנויות להיות חלק מהעברת המורשת והסיפור המשפחתי.
הדרכים יכולות ליצור פרויקט חינוכי או יצירתי שימשיך את ההכרה החדשה, ויפתח תודעת אחריות, רבות. לא באתי לדון בהן כאן. זהו תפקידם של אנשי החינוך. ביקשתי להדגים את אחד הערכים שעשויים להיות תוצאה נלווית ומבורכת של המסעות, שהטמעתה והפנמתה הם חובה בעיני, שעשויה לתת משמעות נוספת להשקעה המרובה של הנער/ה ובני המשפחה בעצם היציאה למסע.
