מאמר מתוך ידיעון כ”ט בנובמבר

ההשקפה הרואה בהקמת המדינה פעמי משיח קנתה לה אחיזה איתנה בקרב הציונות הדתית ומזוהה עם אחת מהנחות התשתית של חברה זו. מסתבר כי יש מי שראה בציונות “גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק” למרות שלא קיבל על עצמו עול מלכות שמים, ומן העבר השני יש מי שחי את עומק האמונה הדתית ואמון של שמירת מצוותיה, אך איננו סובר כי הקמת המדינה היא בבחינת הקץ המגולה.

בדרשה מפורסמת שנשא הרב צבי יהודה קוק ביום העצמאות תשכ”ז, דרשה הנחשבת כמבשרת את הישגי מלחמת ששת הימים, מכריז הרב: “זוהי הארץ הקדושה וזהו העם הקדוש!” בדבריו אלה ממשיך הרב את השקפת אביו, הראי”ה זצ”ל, אודות מעמדה המקודש של הארץ שאיננה אלא יסוד כסא ה’ בעולם:

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להיאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה…. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד’ בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד’ אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. (אורות ישראל פרק ו ז).

מדינת ישראל כבעלת מעמד דתי “שכל חפצה הוא שיהיה ד’ אחד”, הופכת להיות ביטויה המובהק של מימוש הגאולה, אליה התפללנו במשך שנים ארוכות של גלות.

ואכן כך כותב הרב בהקשר אחר:

כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע”א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ( אגרות הראי”ה חלק ג’ עמוד קנה)

השקפה זו הפכה להיות אבן יסוד בהגותה של הציונות הדתית, שעה שמסגרות החינוך, הפורמאליות והלא-פורמאליות, מנחילות אותה מזה עשרות שנים. האומנם אין בילתה?

בספרו “מבקשי פניך” מתעד הרב חיים סבתו סדרת מפגשים שערך עם הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון. בין היתר נדרשו השניים אף לסוגיה הציונית, ובאופן הבא מתאר הרב ליכטנשטיין את המפנה ההיסטורי והדרמטי של הקמת מדינת היהודים[3]:

העמדה הציונית, כולל הדתיים שבתוכה והרבנים שבתוכה, האמינה שלא זו בלבד שאדם יכול, לא זו בלבד שאדם רשאי, אלא גם שהוא מחויב ליטול לידו את השרביט. הוא מחויב לבנות עולם בצורה האופטימאלית שהוא יכול…הם האמינו שבאפשרויות שהיו לעם ישראל באותה תקופה, היוזמה הזאת היא הסיכוי הטוב ביותר…כדי לשמר בגודל ובהיקף את זהותה של כנסת ישראל, את כוחה ואת ערכיה.

לנוכח דבריו אלה מקשה הרב סבתו ושואל:

אין צריך לומר כי הבאים מבית מדרשו של הרב קוק רואים בהקמת עצמאות ישראל הרבה מעבר להחלטה מדינית להצלת יהודים, הם רואים בכך אירוע היסטורי של התגשמות חזון הנביאים. אבל גם כשמורו ורבו הרב סולבייצ’יק כתב על כך במסה “קול דודי דופק”, הוא הזכיר שש דפיקות מהשמים בהקמת מדינת ישראל…אבל הרב בדבריו אליי לא הזכיר את זה כלל!

לאחר שמדייק הרב ליכטנשטיין כי הצד התיאולוגי של הקמת מדינת ישראל לא היה דומיננטי אצל הרב סולבייצ’יק, ממשיך הרב ומוסיף נימה אישית:

דווקא אצלי, מאז שעלינו ארצה, יש מאותה נימה יותר מאשר הייתה אצל הרב ז”ל, אבל שאבוא ואדבר בתופים ובמחולות על מעין תפיסה היסטורית, הגליאנית, עד כדי כך אינני חושב שאני מגיע.

עמדה דומה לעמדתו של הרב ליכטנשטיין מציין הרב ביגמן, מראשי ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע[4]:

יש לי הרגשה שבאיזה מקום הדור הבא מתחיל לאמץ את הניסוחים ואת ביטויי הגאולה, והתחושות הולכות לאיבוד. ובמקום להחיות את התחושות עצמן של שבח והודיה לקדוש-ברוך-הוא, איכשהו אנחנו מתחילים לחזור על איזה מין מלל כזה של מילים גבוהות, שאולי אין להם כיסוי עדיין, או שהם מציעים תסריט יותר מדי ברור שבעצם מי אנחנו ומה אנחנו שנדע מה הקדוש-ברוך-הוא מתכנן או חושב, ובטח בעולם הפוסט מודרני שלנו, עם כל הדגש על הסובייקט, מאוד קשה לאמץ את זה…. והנה מתרחשת בדורנו שחרית של האומה, תקומה, שחבל לנסות לכבול אותה למינוח מאוד בומבסטי שגם יוצר תסכולים רבים אם התסריט הוא לא בדיוק כפי הצפוי. אנחנו מתוך ענווה גדולה ומתוך הבנה גדולה לסובייקטיביות של הראייה שלנו, יכולים לומר שמתוך הסובייקטיביות הזאת עצמה יש מקום להודות לקדוש-ברוך-הוא, ואני מסתפק בזה.

הרב ביגמן מציין בדבריו את התסכול האדיר שיכול לייצר הפער בין רעיון הגאולה ובין המציאות. האם לדעתכם גם להשקפתו של הרב ביגמן עשויים להיות מחירים? מהם?

שתי ההשקפות השונות בנוגע למעמדה הדתי של המדינה מעוגנות באסכולות רחבות יותר החלוקות בנוגע למעמד האדם, למהלך ההיסטוריה, ליחס לחוק וכן הלאה. מסתבר כי הציונות הדתית הייתה מפוצלת מראשית ימיה, קוטביות דו ראשית שגלגוליה שבים ומבצבצים אף היום. ראו כאן את ההסברים על הגישות השונות בציונות הדתית: “התורה והעבודה”.

נקודה למחשבה:

במאמרו, לקראת ציונות דתית אחרת, מבקר יוסקה אחיטוב את הפרשנות הוודאית למהלכי ההיסטוריה, וודאות שאיננה עולה בקנה אחד עם עמדת הספקנות הראויה לו לאדם הדתי:

“ההכרה במוגבלות היכולת האנושית כשלעצמה בתוך תחום העולם הדתי, אף שיש בה כדי להעמיד בתשתיתו הנחת יסוד של ספקנות ושל אי ודאות בסיסית, איננה שוללת בהכרח אמונה בהשגחתו של הבורא ובהנהגתו את העולם. הספקנות ואי הודאות הבסיסית נוגעת רק לחוסר יכולתנו כבני אדם לנסח ולהגדיר את אופן השגחתו ואופן הנהגתו של הבורא בעולם או לעמוד על טיב רצונו. כל הניסיונות האנושיים להגדיר ולנסח את אלה אינם חורגים מנטיותיהם הסובייקטיביות של בני האדם, ולפיכך כולן שקולות זו לזו”.

במאה העשרים התקיימו ניסיונות שונים לפרש את מהלכיו של הקב”ה באירועי דברי הימים. חלקן הגדול של פרשנויות אלה נוגע לשואת יהודי אירופה, אחרות להקמת המדינה.

מדוע לדעתכם דווקא הפרדיגמה הפרשנית של “אתחלתא דגאולה” השתרשה באופן כה עמוק? מה הקסם שבה המאפשר את הוודאות אותה מבקר יוסקה אחיטוב?
אחיטוב מציין מחיר תיאולוגי הקשור בוודאות החד משמעית בה אומצה פרדיגמת הגאולה. האם ישנם מחירים נוספים, בעלי הקשר חברתי או פוליטי, שעשויים להיות לאימוץ פרשנות זו?
לצפייה בסרטון קצר המדגיש צדדים שונים של רעיון אתחלתא דגאולה.

הידעת?

הפרשנות הגאולית לא הייתה שייכת לזרמים הדתיים בציונות בלבד; “גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק” באופן זה הגדיר דוד בן גוריון את שיבת העם היהודי למולדתו. יחד עם זאת בן גוריון לא הכיר בגאולה באותו האופן אליו התייחסו הרב קוק ותלמידיו. הדגש החשוב של הגאולה התקיים לדעתו במישור חברתי ולא בזה התיאולוגי. וכך כותב בן גוריון אודות ייעודה הכפול של הציונות במאמרו “מדינה למופת – מטרה ואמצעי: [5] “להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט”.

[3] עמודים 179-188

[4] התורה והחיים – שיחה עם הרב דוד ביגמן/ הרב אריאל פיקאר.

[5] דוד בן-גוריון, מדינה למופת – מטרה ואמצעי, תשי”ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עם עובד, תשי”ח – 1958, עמ’ 78 – 81