מאת הרב איתמר נחמני והרב יובל אהלי.

מאמר זה הוא חלק שני מתוך הידיעון לזכר רוה”מ יצחק רבין ז”ל תשפ”ב.

במאמרו ‘קול דודי דופק’ ביקש הרב יוסף דוב סולובייצ’יק להגדיר את תחייתה של העצמאות היהדות המדינית ע”י שתי קטגוריות מסורתיות: ‘ברית-גורל’ ו’ברית-ייעוד’. לדבריו, דרך אחת להגדיר את תחיית העם היהודי בדורנו היא שנכרתה בינינו ‘ברית גורל’ שהיא לדעתו: “קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה”. היסוד המשמעותי בברית מעין זו הוא חוסר הבחירה וחוסר הפעלת שיקול הדעת האנושי בכניסה אל אותה ברית. אל מול ברית הגורל עומדת ‘ברית הייעוד’ שהיא לדעת הרב סולובייצ’יק: “קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית. במקום קיום כחווית עובדה בלתי נתונה לשינוי שהאומה נדחקה לתוכו, מופיע הקיום כחווית פעולה בעלת ממדים תכליתיים, רפודי תנועה, עליה, שאיפה ומימוש”. בסוג כזה של ברית האדם צריך לבחור, אף אחד לא יכול להכריחו להיות שותף לייעוד מסוים והאפשרות להיות חלק תלוי אך ורק בו.

בנוסף למימד הבחירה ניתן לזהות עוד שני הבדלים משמעותיים בין שתי הבריתות. האחד הוא האקטיביות וההנעה לפעולה. ברית הגורל לא תובעת פעולה מהשותפים לה, היא מבקשת זיהוי ושייכות אבל אין בכוחה להניע לעשייה השואפת לשינוי או תיקון המציאות. ברית הייעוד לעומת זו כוללת ביסודה את השותפות על בסיס תמונת עתיד משותפת (תהא אותה תמונה אשר תהיה) שמכריחה פעולה, אקטיביות ותנועה על מנת להוציא לפועל את אותו ייעוד ואותן שאיפות.

ההבדל המשמעותי השני הוא מקומו של האדם בתהליך. בברית הגורל האדם הוא “כלי משחק”, הוא אינו שולט בתנאי השותפות ואינו נשאל מעולם על המקום אותו הוא מבקש לעצמו ועל מסגרת השייכות בה הוא רוצה או לא רוצה להשתלב. ברית הייעוד דורשת מהאדם לקחת חלק פעיל, לא להיות רק עוד נוסע באוטובוס הברית אלא ‘לשים את הידיים על ההגה’ ולהיות שותף בקביעת מסלול הנסיעה.

שלושת המוקדים האלו – הבחירה, השותפות הפעילה ומקומו של האדם ביחס לחברה נמצאים במפגש מתמיד בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט. מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מקיימת בתוכה מציאות של עולם ערכים מגוון המושפע מעולמות תוכן שונים ולעתים אף מתנגשים מה שיכול לאתגר את האפשרות להגיע להסכמות. בניגוד לברית הגורל אשר עליה כמעט ואין מחלוקת עוד מאז נאמר בפרוגרמה הבאזליאית כי “הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח על ידי משפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל” המצב ביחס לברית הייעוד שונה. כבר עשרות שנים החברה הישראלית מתקשה להגיע להסכמות ביחס לשאלה מהו אותו ייעוד משותף, איך מגיעים אליו ובכלל מהו עולם התוכן והערכים ממנו אנחנו צריכים לשאוב את תמונת העתיד שלנו.

חוסר ההסכמה הזה הוביל לא אחת את החברה הישראלית למחלוקות עמוקות שלעתים התדרדרו גם לכדי חרמות, ביטויי שנאה וקרע חברתי שספק אם ניתן לאחות. את הביטוי למפגש בין חיים משותפים ‘בעל כורחנו’ ובין תמונת ייעוד שונה למדינת ישראל ניתן לראות במגוון תחומי חיים ונבקש להציג מספר דוגמאות לעניין.

במאמרה “מחאת יהודי אתיופיה 2019: בין ברית גורל לברית ייעוד” טוענת תניה רגב כי במחאת יהודי אתיופיה שפרצה במדינת ישראל בשנת 2019 ניתן לזהות שני מקורות: האחד הוא מקור גזעני אוניברסלי היוצר דיכוי ואפליה על בסיס צבע עור. למקור זה אין ייחוד יהודי וניתן לזהות אותו לדבריה עם שיח הגורל בדבריו של הרב סולובייצ’יק אשר יצר מציאות טכנית של חיים משותפים של אנשים שונים במקום אחד (בדומה לארצות הברית של שנות ה-50). המקור השני לדבריה אותו היא מזהה עם שיח הייעוד הוא “ההיבט הפרטיקולרי של עדת ביתא ישראל שחצתה מדברות וימים לא כתנועת מהגרים אלא כשאיפה לשוב ולהתלכד עם האומה היהודית בציון”. למקור זה אין רק קשר טכני לחברה הישראלית אלא מבט אל העבר ומתוכו קריאה לתמונת עתיד משותפת. התבוננות על המציאות בכל אחת מנקודות המבט האלו תוביל למסקנות שונות ולתוצאות אחרות מה שמדגיש את החשיבות ביצירת ברית אשר כולם מרגישים שותפים לה.

לאחר קום המדינה, בשנת 1949 נחקק במדינת ישראל ‘חוק חינוך חובה’ אשר קבע שכל ילד חייב ללמוד במוסד חינוך רשמי של אחד מארבעת הזרמים אשר הרכיבו אז את החברה הישראלית [זרם כללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל]. החוק הזה הכיר בעצם למעשה בתפיסת ‘ברית הגורל’, העניק אוטונומיה לכל אחת מהאוכלוסיות במדינת ישראל ולא ניסה ליצור מערכת חינוך על בסיס הסכמות משותפות. כ-20 שנים לאחר מכן, בשנת 2008 אישרה הכנסת את הצעת החוק של הרב מיכאל מלכיאור ושל אסתרינה טרטמן להקמת זרם חינוך חדש: ממלכתי-משלב אשר איפשר הקמת בתי ספר משותפים לדתיים ולאלו שאינם. בטור דעה לאתר Ynet כתב אסף הירשפלד: “מדובר בבחירה לבנות ולהעצים את ברית הייעוד, לצד ברית הגורל ש”נכפתה” עלינו”, אך על אף זאת בעשרות השנים מאז על אף הפיתוח הגדול במוסדות הזרם המשלב הוא עדיין קטן באופן משמעותי משאר הזרמים מה שמעלה את השאלה האם החברה הישראלית מוכנה לתהליך כזה אשר מציב את ברית הייעוד במרכז העולם החינוכי או שעדיין הציבור מעדיף את המערכת שנוצרה מתוך תפיסת הגורל.

מתח דומה ניתן לזהות גם בסוגיית הבחירה של מקום מגורים. בראש ובראשונה חשוב לומר כי עצם היכולת לבחור מקום מגורים היא אינה מובנת מאליה. בשנות העלייה הגדולות בראשית ימיה של מדינת ישראל ממשלת ישראל יצרה מקומות דיור על בסיס שיקולים אסטרטגיים וביטחוניים והושיבה שם עולים ממדינות שונות מבלי שבחרו בכך. ל’החלטת הגורל’ הזו היו ועדיין ישנות משמעויות חברתיות עמוקות, חלקן חיזקו זהויות מובחנות אבל יחד עם זאת יצרו פערים ושסעים חברתיים עמוקים שאת תוצאותיהם אנחנו עדיין חווים על בשרנו הלאומי.

גם היום, הבחירה היכן לגור יכולה להביא לידי ביטוי כל אחת מהתפיסות. הבחירה לגור בשכונה או ביישוב שמיועדים למגזר או לאוכלוסייה מסוימת יכולה לבטא שיח של גורל שאומר שאם כבר הגענו למציאות שאנחנו כאן יחד עדיף לחזק את עצמי ואת קהילתי, ומצד שני אותה בחירה יכולה לבטא גם שיח של ייעוד מתוך אמונה שחיזוק אידיאולוגיה או תפיסת עולם מובחנת ע”י מגורים משותפים מחזק את האפשרות להשפיע על המציאות אל עבר תמונת עתיד טובה יותר לשיטתם.

באותו נושא, ניתן לשאול את אותה שאלה על מגורים בבניין משותף. האם עצם העובדה שכולנו בחרנו לגור באותו בניין מעידה על שותפות גורל שתסתכם באמירת שלום במעלית או בבקשת סוכר מהשכן, או שהבחירה הזו יכולה להוביל לבחירות משותפות נוספות דוגמת איך אנחנו רוצים שיראו הבניין המשותף שלנו, האם יש לנו ערכים משותפים שחשוב לנו שיבואו לידי ביטוי בבניין וכן על זו הדרך.