מאמר מתוך ידיעון “להחזיר עטרה ליושנה”- בין אתחלתא דגאולה למדינת היהודים
לזכרו של הרב עובדיה יוסף

אלטנוילנד ומדינת היהודים הינם שני חיבורים פרי עטו של בנימין זאב הרצל, חיבורים בעלי אופי שונה בתכלית. האחד, משרטט תמונה אוטופית של המדינה שתקום עבור הבית היהודי, בעוד האחר מפרט באופן מעשי מהם המוסדות שיהיו במדינה, מהו המבנה הכלכלי עליו תתבסס, כיצד יראה הדגל שלה ומדוע וכן הלאה. מעשיות זו, ניתן להגדיר כגישה אנטי אוטופית. התנועות המודרניות, עליהן נמנית הציונות, ניסו ליישם את הרעיונות האוטופיים במציאות המעשית.

מהן מאפייני שתי גישות אלה? האם אנחנו בעלי בחירה חופשית לחיות בצילה של האחת או האחרת והאם אנו מודעים למחירים הכרוכים בכל אחת מהן?

אוטופיות, מעצם הגדרתן, מנסות לממש שלמות עלי אדמות. מכיוון שכך הן שואפות לחרוג במידה זו או אחרת מאורח חיים בנאלי המתבטא בצורות שונות של אי-שלמות : קנאה, תחרות, ניצול, אי-שוויון, רדיפת-בצע, תאווה, שליטה, חוסר הוגנות וכו’. מכיוון שכך, קיימת זיקה ברורה בין הגישות האוטופיות ובין סוגים שונים של אליטות – אנשים ונשים המסוגלים לדמיין ולממש חיים ללא כל הרעות הללו. בדרך כלל מדובר באליטה רוחנית, חברתית ומוסרית. לעיתים האליטה הרוחנית-חברתית נקראת לממש את האידיאל האוטופי בעצמו לעיתים היא נקראת לכפות אידיאל זה על אוכלוסייה רחבה שאיננה אוטופית בפני עצמה. אוכלוסייה זו עשויה לדחות את הרעיון האוטופי הנכפה עליה, או לחלופין לאמץ אותו אל ליבה.

ההיסטוריה של מדינת ישראל כוללת קבוצות אוטופיות, אליטיסטיות או אוונגרדיות, ההולכות לפני המחנה:

· חברי הקיבוצים, אנשי השומר הצעיר, לוחמי הפלמ”ח וכו’ ראו את עצמם כאליטה אידיאליסטית ו”טהורה” המקדישה את חייה למימוש אידיאלים נשגבים של שוויון, בניית הארץ וכן הלאה.

· המנהיגות של הציונות הדתית – מייסדת ההתנחלויות האידיאולוגיות והתורניות. זו ראתה את עצמה כתחליף ל”אליטה הישנה” של תנועת העבודה.

· החברה החרדית המקורית – אליטה המקדישה את עצמה ללימוד תורה במסירות נפש וחיה חיי צמצום במודע.

השאלה העולה ביחס למסגרות אליטיסטיות אלה היא האם הן מצליחות לשמור את אופיין המקורי גם בהשתנות התנאים – כאשר הן מתמסדות והמסגרות שלהן מתרחבות? האם האליטות מסוגלות להעביר את אופיים האידיאלי גם לדור השני? שאלות מסוג זה מטרידות את האליטות המגזריות כולן.

לעומת כל אלה , ישנן מסגרות הבנויות לכתחילה לציבור הרחב, לאנשים רגילים. מסגרות אלה מביאות בחשבון שלבני אדם יש חולשות ובעיות ובונות מנגנונים שמטרתם למזער ולהגן מפני חולשות ובעיות אלה. מסגרות אנטי-אוטופיסטיות משתדלות לאפשר גם לבני אדם רגילים לחיות חיים ערכיים בצורה שמתאימה לציבור שאיננו “וירטואוז דתי או מוסרי”.

אוטופיות ואחריות: על אחריות חד צדדית לעומת אחריות רב צדדית:

היבט חברתי הקשור לאוטופיות הוא העמדה של “יקוב הדין את ההר”. אנשים המייסדים אוטופיות הם בדרך כלל מלאי מוטיבציה כי הם הולכים לממש אידיאלים שהם ביסוד הקיום האנושי ולפתור בעיות יסוד של האנושות. לאלה יש הנטייה לתפוס את הערכים שלהם באופן מוחלט ומקודש. עמדה כזאת לא שמה לב למחירים ולנזקים שלעיתים קרובות מתלווה לעמדה האוטופית. דוגמה טובה לכך היא האוטופיה הקומוניסטית שגרמה למיליונים לשלם בחייהם עבור מימושה. לצד זה, גם אוטופיות במימדים קטנים יותר עשויות לתבוע מן הפרט מחיר כבד במידה ואיננו משתף פעולה עם צורת החיים הנשגבת והטוטאלית.

לעומת עמדה זאת קיימת עמדה אחרת, המאמצת ראייה רב-צדדית ושואלת מה המחירים ומהן התועלות ביחס לכל הנוגעים בדבר. השאלה אם כך איננה רק האם אני ממשתי את האידיאל העליון, אלא האם כלל בני האדם הנוגעים בעניין עשויים לממש אידיאל זה. האם שיפרתי את עמדתם או חייהם או שמא יש כאן נזק וסבל כתוצאה העמידה העיקשת על האידיאל האוטופי.