מאמר מתוך ידיעון “כשאליטה פוגשת דמוקרטיה”

רגע לפני יום הולדתו התשעים, העניק המשורר חיים גורי ריאיון לסופר מאיר שליו [1], ראיון בו מביט גורי במבט מפוכח על החברה הישראלית שיש בה “הקשר המופלא בין העם הזה והארץ הזאת”. במהלך הריאיון שואל את עצמו גורי האם הוא בעל הבית במדינה, ומגדיר, בלשונו החדה כתער, את המושג אליטה:

ישבתי פעם עם חבר’ה צעירים. אמרתי להם: “מזלה של ישראל הוא האליטות שלה.”

הם הרימו גבה: “מה? האליטות זה דבר מתועב, מתנשא. רמת אביב ג’… אשכנזים…”

אמרתי: “אין עם בלי אליטות.”

הם שאלו: “אז מה זה אליטה?”

אמרתי: “קחו נייר ועיפרון ותכתבו – אליטה זה חבר אנשים שתורם לעוצמה לאומית, לתרבות לאומית ואוניברסלית בכל התחומים. וחי במועקה מוסרית מתמדת כלפי החברה שבתוכה הוא פועל.

על פי הגדרתו של גורי, מי שבעצמו מייצג את שמנה וסלתה של קבוצת המייסדים, אליטה איננה רק מי שנעזרת בעוצמה הרבה שהיא מרכזת בידה על מנת לקדם את האינטרסים הצרים שלה. לדבריו, האליטה בעלת חוש מוסרי מעודן וראוי ולפיכך מחזיקה בעיקר באחריות הכבדה של הובלת החברה לאופקים מוסריים יותר.

זוהי הגדרתו של גורי, אולם למושג ‘אליטה’ מובנים רבים. אחד השימושים הרווחים הוא ייחוס כוח רב לקבוצת אנשים קטנה, הקרובה למוקדי ההשפעה ומתווה את דרכו של ההמון. לא זה מובנו של המושג אליטה בו אנו מבקשים לעשות שימוש בידיעון זה. במפגש בין אליטה לדמוקרטיה אנו מבקשים לבחון את היחס בין קבוצה הטוענת לעליונות אינטלקטואלית ורוחנית ובין הכרעת ההמון.

לאליטה אם כן השפעה רבה. אולם מה קורה שעה שהאמת המוסרית בה מחזיקה האליטה נמצאת במסלול התנגשות עם הפרוצדורות הדמוקרטיות? שעה שהטענה בדבר ידע מיוחס אודות הדרך הראויה איננה עולה בקנה אחד עם ההליכים הראויים של קבלת החלטות על פי עקרון הרוב? להלן מספר דוגמאות שאספנו מהארץ ומחוצה לה:

1. “צריך להחליף את העם”:

חילופי השלטון בבחירות ’77 היכו בתדהמה את חברי האליטה המאפא”יניקית שאחזה היטב בנכסי הביטחון והתרבות, ההתיישבות והמשפט, בשנותיה המוקדמות של המדינה. “עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה” אמר כפי הנראה יצחק בן אהרון ששימש כח”כ במפלגת המערך בשנת בחירות גורלית זו. הרעיון של ‘הציבור טועה’ קנה לו אחיזה איתנה בהתבטאויות שונות של אנשי השמאל. כך, בין היתר, כתב גדעון לוי כתב ‘הארץ’ עם היודע תוצאות הבחירות בחורף 2015:

“המסקנה הראשונה שעולה דקותיים אחרי פרסום המדגמים מדכדכת במיוחד: צריך להחליף את העם. לא עוד בחירות להנהגת המדינה, אלא בחירות כלליות לבחירתו של עם ישראל חדש – ולאלתר ” [2]

מה עוד יכולה לעשות אליטה שאיבדה את הגה ההובלה? על פי מנחם מאוטנר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, היא יכולה לפצות את עצמה על ידי העתקת חלק מפעילותה למעוזים הקיימים בידה, כגון בית המשפט העליון, משרד האוצר או מבקר המדינה.
“כולנו אוהבים להיות עם אנשים שדומים לנו” פותח פרופ’ מאוטנר ומסביר כיצד נוצר המעבר מהפוליטיקה של הבחירות לפוליטיקה של הכנסת:

2. “דינא דמלכותא דינא”?

קהל הרבנים מהווה אליטה המרכזת בידה עצמה רבה, ובדין. מוסד הרבנות מזוהה עם ידע רב, לצד שיעור קומה מוסרי והובלת ציבור גדול, המייחס חשיבות רבה לפסקי ההלכה כמו גם לדברי ההגות של המנהיגות הדתית. מה אם כך קורה שעה שאליטה זו פוגשת את הכרעת הרוב או את מוסדות המדינה הדמוקרטית העשויים לעמוד בניגוד לשיקול הדעת ההלכתי-דתי?

דעת תורה היא תפיסת תשתית המניחה כי למנהיגות רוחנית ישנה עמדת בכורה בכל הקשור לשאלות ציבוריות [3]. תפיסה זו איננה דמוקרטית בעליל. מנהיגים דתיים אינם פועלים מכוח קולו של הרוב, אלא מכוח הכריזמה האישית בה הם מחזיקים ומכוח סגולותיהם יוצאות הדופן בידיעת התורה. דעת תורה היא גישה שמקורה בעולם הליטאי, אולם משם היא חלחלה אף לעולמה של הציונות הדתית, הגם שאנשי ‘המרד הקדוש’ של ראשית הציונות הדתית בקשו להקים דור בעל חשיבה עצמאית וביקורתית, בכל הקשור לענייני הציבור. ציון דרך בשינוי זה, שעוברת הציונות הדתית, הם דבריו הנחרצים של הגר”א שפירא:

“בענייני כלל ישראל רק זקני וגדולי הדור מוסמכים לפסוק,

וגם הם עושים זאת לאחר התייעצות ביניהם…

מי שאינו מוסמך ויכול לפסוק בענייני הלכות קשות כמו עגונות וגיטין

ואינו בקי בש”ס וד’ חלקי שו”ע –

אינו רשאי לפסוק בענייני הכלל ” [4]

(הרב אברהם שפירא הוא ממנהיגיה המובהקים של הציונות הדתית, שימש ברכה הראשי של ישראל וכראש ישיבת מרכז הרב).

נקודה למחשבה:

רבנים שונים קראו לסרב פקודה בעת ההתנתקות, ועדיין רוב הקהילה בגוש קטיף קיבלה על עצמה את הדין ובחרה במחאה חוקית בלבד. פסקי הלכה שונים אוסרים על פנייה ‘לערכאות של גויים’, קרי בתי המשפט של מדינת ישראל, ועדיין בתי המשפט מלאים בקהל שומר תורה ומצוות.

מה גורם לפער מסוג זה? האם זהו הקול הרבני שאיננו חד משמעי דיו? האם הציבור בוחר להכריע כך ולא אחרת? האם ניתן להבחין בין סוגיות בהן ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה לסוגיות בהן הפסק ההלכתי יהיה חזק יותר?

הידעת?

הכרת ארה”ב במדינת ישראל – “אין לי מאות אלפי ערבים הנמנים על מצביעי”:

הרוחות המנשבות במוסדות הממשל האמריקני ערב הקמת המדינה התנגדו נחרצות להכרתה של ארה”ב, “ידידתנו הגדולה”, בישראל. גורמים שונים במחלקת המדינה ובממסד הביטחוני הביעו חשש, מבוסס מומחיות מקצועית, מפני ערעור יחסיה של ארה”ב עם מדינות ערב. ברם, הנשיא טרומן בחר ללכת עם קולות בוחריו ולהכריע בניגוד לעמדתם המקצועית של היועצים המקיפים אותו [5]:

“I’m sorry, gentlemen, but I have to answer to hundreds of thousands who are anxious” for the success of Zionism:

I do not have hundreds of thousands of Arabs among my constituents.”

(צר לי, אולם עלי לענות למאות אלפים, הלהוטים להצלחתה של הציונות. אין לי מאות אלפים ערבים מבין מצביעי)

[1] “אני לא רוצה ללכת מהעולם הזה פסימי” http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=7541
[2] http://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.2592862
[3] בנימין בראון, לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ’ 13-14
[4] רונן לוביץ’, דעת תורה והציונות הדתית, בטאון צהר, תשס”ו.
[5] http://www.informationclearinghouse.info/article4077.htm