מאמר מתוך ידיעון-  פסח תשע”ו- “הטקס והמיתוס”

מצוות שונות הקשורות לקרבן הפסח, אופן שחיטתו וצורת אכילתו, ליוו את בני ישראל ביציאתם הבהולה ממצרים באישון לילה. מעצם נתינתן, כוונו מצוות אלו לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לכל הדורות הבאים אחריהם ‘עד עולם’:
“וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ” (שמות י”ב יד). מתחילתו נארג ליל השימורים של יציאת מצרים לתוך עולם החומר והרוח של העם היהודי, ושב ונארג תוך שהוא הופך לרעיון המכונן של אומה זו. כיצד אם כן הופך האירוע החד פעמי להד המלווה את חיינו? ליל הסדר הוא דוגמה מובהקת לאופן בו הטקס מאפשר את קיומו של המיתוס.

ואמרתם זבח פסח?!

חורבן הבית השני הותיר חלל עצום בכל הקשור לחגיגות הפסח. בזמן הבית [1] החלו ההכנות לקליטת הרבבות שעתידים למלא את חצרות ירושלים, מבעוד מועד, תוך התקנת הדרכים ומקוואות המים ועשיית “כל צרכי הרבים [2]”. שחיטת הקורבנות החלה בצוהרי י”ד בניסן שעה ש “שחט ישראל וקיבל הכהן” [3], ובמקביל היו הלוויים אומרים את הלל, פעם ראשונה ושנייה ואף שלישית, עד שגמרו לשחוט את הקרבנות כולם. הבשר נאכל בחבורות, שנמנו על הקרבן: בני משפחות, רב ותלמידיו או שכנים “שבשדות ובגנים”[4]. והנה משחרב הבית, וחרבה ירושלים, ואין עוד עלייה לרגל, שירת הלווים ומזבח –
כיצד ניתן לחגוג את חג הפסח?

ימי הבית משוקעים בנוסח ההגדה של פסח שאנו אומרים עד עצם היום הזה, בין אם הפנים הן לעבר, כמו באכילת מצה ומרור בכריכה – “זכר למקדש כהלל”, או שהן פונות אל העתיד, כפי שמעידה הברכה החותמת את חלק ה’מגיד’:
“וְנאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים, אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצון, וְנודֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ ועַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ”.
האמנם חכמי דור החורבן היו תמימי דעים לגבי אופיו של חג הפסח בעולם ללא מקדש? מסתבר שלא. כיצד בונים מחדש את הטקס, המספר את הסיפור המופלא של נס יציאת מצרים? בקרב ההנהגה הרוחנית שלאחר החורבן היו הדעות חלוקות.

ההגדה מספרת על רבי עקיבא וחבריו “שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” [5] . מסורת זו איננה מוכרת מן המדרשים או מהש”ס, אולם מעשה מקביל קיים בתוספתא: “מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עוסקים בהלכות הפסח כל אותו הלילה עד קרות הגבר. כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם ונועדו, והלכו להן לבית המדרש”[6]. אז כיצד מציינים את הסיפור המכונן של היהדות? על פי רבי עקיבא וחבריו ראוי לבסס את הטקס הרעל סיפור יציאת מצרים, ואילו על פי רבן גמליאל יש לעסוק בהלכות קרבן הפסח.

וכך, רבן גמליאל הוא המבקש להטמיע בליל הסדר את הטקס האחוז במעשה [7]:

“רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים, מרור – על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים” [8] .

אלא שקרבן הפסח – היה ואיננו עוד, המרור הפך למצווה, שתוקף חיובה מדרבנן בלבד, והמצה איננה נאכלת עוד עם בשר הזבח, שאיננו קרב עוד. כנגד רבן גמליאל שביקש לקיים את סיפור יציאת מצרים באמצעות טקסים הקשורים לעבודת בית המקדש, רבי עקיבא שם יהבו על טקס שכל כולו סיפורו של סיפור, הנאמר מדור לדור, פושט צורה אחת ולובש אחרת. מה היה קורה לולא הוכרע כרבי עקיבא, לו היה טקס ליל הסדר משמר את זכרונו של קרבן הפסח בבית המקדש כפי שביקש רבן גמליאל להורות?

האם סיפור יציאת מצרים היה ממשיך וחי באמצעות טקס ליל הסדר?

בשיר שלנו, ידידי, אסור לשאול יותר מדי.

[1] הדברים לקוחים ממאמרו של שמואל ספראי, פסח בירושלים בימי בית שני, מחניים, גיליון ל”ח.

[2] משנה שקלים פ”א מ”א.

[3] משנה פסחים פ”ה מ”ו.

[4] מכילתא דפסחא פ”ג.

[5] מתוך ההגדה של פסח.

[6] תוספתא פסחים י י”ב.

[7] הרב יהודה זולדן, הגדה או קרבן בליל הסדר שאחר החורבן, מועדי יהודה וישראל, 404-414.

[8] מסכת פסחים פ”י מ”ה.