מאמר מתוך אתר “כיפה” טבת תשפ”ה
ביום השואה הבינלאומי שיחול מחר אני נזכר בשבועות ובחודשים שבאו אחרי הטבח בשמחת תורה. האם הסיפור אותו נרצה להנציח יהיה סיפור הטבח הנורא או דווקא סיפורי הגבורה, האם נעדיף להתרכז ב”הפיכת הקערה” והלחימה ההרואית בכל החזיתות, או שנבקש לדבר על מיטוט שלטון החמאס?
במשך כמעט שלושה חודשים של מילואים במסדרון נצרים מצאתי את עצמי עובר מול השלט הקטן שהוצב בכניסה לקיבוץ בארי, השלט שמבקש לא להיכנס לקיבוץ ללא תיאום ולעשות את הסיורים רק עם מדריכים מוכרים של הקיבוץ. חודש אחר כך כבר מצאתי את עצמי ביום צוות באופקים, מסתובב בין רחובות ובתים שאת סימני הירי עדיין ניתן לראות על חלקם. כשפשטתי (לבינתיים) את המדים וחזרתי לעבודתי החינוכית בעמותת יסודות שאלתי את עצמי איך מעצבים זיכרון תוך כדי תנועה, כשהאירוע המתגלגל עוד לא מסתיים.
יום השואה הבינלאומי נקבע לתאריך בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. המלחמה המשיכה חודשים אחרי שחרור אושוויץ, אך היום הזה היה נקודת אור שהתחילה לגרש את החושך גם אם הדרך הייתה עוד ארוכה. יום השואה הבינלאומי לא נקבע ביום הניצחון על הנאצים, אלא ביום שבו המציאות התהפכה והחל התיקון.
בערים בהם הסתובבו חוליות מחבלים לפני שנה ורבע החיים ממשיכים, אל הקיבוצים מהם נחטפו אנשים מתחילות לחזור אותן הקהילות שגרו בהם לפני כן ואותו אויב שביקש לפגוע עמוקות במדינת ישראל עדיין נמצא כאן מעבר לגדר. “חַיִּים קָשִׁים עִם הַזִּכָּרוֹן” קראה לזה המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, גם להמשיך לחיות וגם לזכור בו זמנית זו משימה מורכבת מאוד.
עיצוב הזיכרון אחרי טבח 7 באוקטובר הוא אתגר גדול. לא מדובר רק באתגר של עיצוב זיכרון, אלא אתגר חינוכי עמוק – איך מייצרים זיכרון של היסטוריה שעדיין מתרחשת לנגד עינינו ואיך מגדלים דור שיודע להתכונן לעתיד כשהוא עדיין חי את העבר הטרי?
הרב זקס מזכיר לנו שאנחנו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו
הקושיה היא מה בכלל אנחנו רוצים לזכור מאירועי טבח שמחת תורה ומה הסיפור הגדול אותו נרצה להעביר לילדינו. האם הסיפור אותו נרצה להנציח יהיה סיפור הטבח הנורא או דווקא סיפורי הגבורה, האם נעדיף להתרכז ב”הפיכת הקערה” והלחימה ההרואית בכל החזיתות, או שנבקש לדבר על מיטוט שלטון החמאס, האם השינוי במזה”ת הוא הסיפור המרכזי או שאולי עד שלא נראה את כל החטופים חוזרים הביתה אין בכלל מה לדבר על ניצחון ועל עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.
אחרי מתקפת הטרור ברכבת התחתית של לונדון לפני 20 שנים, כתב הרב יונתן זקס את הדברים הבאים: “יש הבדל בין היסטוריה לזיכרון. היסטוריה היא סיפורו של האחר. היא עוסקת באירועים שקרו במקום אחר, בזמן אחר. זיכרון הוא הסיפור שלי. הוא עוסק באירועים שקרו במובן מסוים לי עצמי… הזיכרון עוסק בזהות. הוא הסיפור שאני חלק ממנו… זיכרון הוא הצורה החזקה ביותר שבאמצעותה נוצרת ומתקיימת זהות קבוצתית לאורך הדורות. אנחנו הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו”.
אפשר לעסוק בעבר או להתעלות מעל הרגע ולהביט קדימה
במסורת היהודית, הזיכרון איננו רק תיאור של העבר אלא קריאה לפעולה ותיקון. “זכור את אשר עשה לך עמלק” איננו רק הוראה לזכור את מעשי עמלק אלא גם קריאה למאבק באי צדק. באותו אופן, “זכר ליציאת מצרים” איננו רק אזכור ההיסטוריה אלא תזכורת מתמדת לחתירה לחירות ולערבות הדדית. זיכרון יהודי חותר ליצירת זהות מוסרית משותפת שמחברת בין העבר, ההווה והעתיד. הזיכרון הזה הוא תמיד זיכרון של עם. אף פעם לא אירוע של פרט. נקודת המבט שלנו היא תמיד קולקטיבית בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה.
יום השואה הבינלאומי הוא הזדמנות מצוינת לשאול את עצמנו מה יהיה הסיפור אותו תעצב מדינת ישראל כדי ללמד ולהעביר לדורות הבאים. את מה אנחנו בוחרים לצרף לספר הזכרונות שלנו ובמה אנחנו בוחרים להתמקד.
אנחנו יכולים להתעסק בעבר, להתרכז רק בהיסטוריה ובמה שהיה, או שנוכל להתעלות לרגע מעל לסיטואציה, להביט קדימה ולנסות לנסח יחד סיפור משותף שבו יש מקום לטוב ולרע, לחושך ולאור, סיפור משותף שבו כל אחד ואחת מאיתנו ימצא את עצמו, סיפור שיעבור מדור לדור על גבורה גם בלב התופת. גבורה של עם מברזל שלא התייאש כשניסו להשמידו אז או היום.
