הרהורים אזרחיים לנוכח פרשת המעפילים, במדבר י”ד ל”ט-מ”ה.
לפני כמאה שנים כתב לוין קיפניס את שירו הראשון, “העפילו העפילו, אל ראש ההר העפילו”.
השיר הפך ברבות השנים לאחד השירים המזוהים על העלייה הבלתי לגאלית ולחלק מקנון השירה הציונית והחלוצית של ראשית המאה העשרים. מילות השיר נראות כלקוחות ממש מפרשת המעפילים בספר במדבר.
בספר במדבר. ‘המעפילים’, היו קבוצה של מורדים אקטיביסטים מדור המדבר שמרדו בה’ ובמשה כנגד גזירת אי הכניסה לארץ בעקבות חטא המרגלים. המורדים החליטו לעלות להר ולהילחם בניגוד לרצון ה’ ומשה. המרד שלהם נכשל, הם הוכו עד חורמה ונפלו במלחמה.
קריאת העידוד של קיפניס:
’העפילו’, נשמעת אם כן כקריאה לעומתית, המתריסה לכאורה, כנגד האזהרה של משה לא לעלות בהר:
“למה זה אתם עוברים את פי ה’ והיא לא תצלח”
(במדבר י”ג מ”א)
מה הייתה כוונתו של קיפניס בקריאה מתריסה זו, ומה הוא רצה לומר בכך ?
כשמעיינים ברקע לכתיבת השיר מגלים שהוא לא נכתב כלל בזיקה למה שכונה אחר כך ‘ההעפלה’.
מונח זה הוטבע ככל הנראה אי שם בשנות הארבעים וסביר להניח שבהשראתו של השיר הזה.
שירו של קיפניס נכתב למעלה מחמש עשרה שנים לפני תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית במחצית שנות הארבעים. על פי הידוע, השיר נכתב בעקבות טיול של תנועת ‘מכבי’ שבו השתתף קיפניס על אחד ההרים שמעל ים המלח. הטיול המאתגר והטיפוס על ההר הביאו אותו לכתוב את השיר הקורא למטפסים על ההר להתאמץ ולא להתייאש.
עיון במילות השיר מלמד שקיפניס ראה בהעפלה על ההר דימוי לאתגרי התקופה בעליה לארץ, בנכונות להקריב קרבנות למען מטרה חשובה זו.
אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.
אז במה אם כן, צריך היה למרוד, מה פשרה של הקריאה האנטי מקראית לכאורה, ‘העפילו אל ראש ההר העפילו’?
מובן שאי אפשר לדעת זאת באופן וודאי. אבל נדמה שקיפניס ביקש כביכול לומר: לא להיכנע לפחדים ולקשיים. אין אפשרות לחסום את הרצון הבסיסי של ‘פדויי השבי’ (כן, כך כעשרים שנה לפני מאורעות השואה). ארץ הצבי רומזת לנו להתאמץ ולטפס בהר, ולהעפיל אליה ממש כמו שחש מטפס הרים שאינו מתייאש ומתאמץ להשלים את משימתו.
מאוחר יותר, ראו מן הסתם המעפילים בשיר זה, קול מעודד וממריץ שלא להיכנע לצו הבריטי ולמרוד בו, להעפיל ולהתאמץ כנגד כל הסיכויים ולהצליח.
כיצד צריך אם כן להתייחס לקריאת המרד הזו, ‘העפילו’? האם נראה בה מודל לחיקוי או שמא עזות פנים שיש להתנער ממנה?
ובכן, נדמה שההיסטוריה כבר הכריעה. קריאתו הראשונית של קיפניס, וזעקתם של המעפילים, לא הופנתה כלפי ה’ ומשה, אלא כנגד החולשות האנושיות והגורמים המדיניים והמעשיים מבית ומחוץ שעמדו אל מול המעפילים והקשו עליהם להגשים את שליחותם.
קריאתו של קיפניס, הפכה בסופו של דבר, למעין נבואה שהתגשמה.
המעפילים המודרניים, שלא כקודמיהם מדור המדבר, הצליחו להעפיל ולעלות בהר, גם אם בדרך נפלו קורבנות לא מבוטלים.
כפי שכבר ציינו מספר כותבים, קדם ללוין קיפניס בנבואה זו, ר’ צדוק הכהן מלובלין. שכתב בספר צדקת הצדיק על פרשת המעפילים:
“והיא לא תצלח, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא”.
ר’ צדוק הכהן נפטר בשנת 1900 עשרים שנה לפני כתיבת השיר של קיפניס, ארבעים שנה לפני המעפילים וחמישים שנה לפני הקמת המדינה.
‘נבואתם’ של ר’ צדוק ולוין קיפניס יכולה לשמש השראה למעפילים בכל הדורות, שלא ייחלשו לנוכח ההרים שמולם, שיעפילו ויתאמצו לממש את חזונם וחלומם, בישוב הארץ, בקידום ותיקון העוולות השונות, ולא להתייאש “שיש זמן אחר שמצליח”.
הרב ד”ר שוקי רייס- סגן ראש המכללה האקדמית הרצוג וראש החוג לתנ”ך.
