מאמר מתוך ידיעון מסעות פולין- עכשיו חוזרים הביתה
“אושוויץ הייתה פלנטה אחרת..” העיד ק. צטניק במשפט אייכמן והפך את הביטוי לחלק מהאופן בו אנחנו מתייחסים אל השואה.
איך מתווכים פלנטה אחרת לתלמידים היוצאים למסעות לפולין ואיך מחזירים אותם לפלנטה הזאת?
איור: שי צ’רקה
רגע לפני הפנייה לרשמים ולמסקנות של מחנכים שייצאו למסעות עם תלמידים אנחנו מבקשים להתבונן בקריקטורה שאייר שי צ’רקה, יצירה המתנהלת בתבונה רבה בין העבר להווה: הפלנטה האחרת של ק.צטניק מחד, המפגש בין גיבורי הסרט ‘איטי’ של שפילברג מאידך. בין הפנטזיה ההוליוודית ובין זוועות העולם הנאציות, שאף אחת מהן לא יכולה להתיישב עם ההיגיון הפשוט. צ’רקה בחר באיור סימטרי – התמיהה ניכרת על פניהן של שתי הדמויות, האפורה והצבעונית. מה מייצר המגע שהמילים לא יכולות לבטא? מה הן היו אומרות האחת לשנייה לו הייתה הקריקטורה יכולה לדבר? האם המפגש יכול להתקיים? ולעניינו, מה יקרה כאשר כל אחת מהדמויות תפנה לאחוריה ותחזור לעולמה הממשית? את השאלה האחרונה הפננו למחנכים מובילי משלחות לפולין. התשובות – לפניכם.
ד”ר תמר מאיר, ראש בית המדרש כולנה ומרצה לספרות במסגרות שונות. מחברת הספר “חנות הגלידה של פרנצ’סקו טרילי”:
אחד המהלכים שתרמו לנוכחות של זיכרון השואה בשיח הישראלי, היה המפגש המחודש שנוצר בין ילדים לבין סביהם, באופן שהצליח לגרום לרבים מניצולי השואה לדבר לראשונה דווקא באוזני נכדיהם, לא פעם אחרי שחזרו ממסע לפולין, שעה שאלה התעניינו ושאלו.
יוחנן בן יעקב, בן כפר עציון, שימש בשורת פקידים ציבוריים בשדה החינוך, ביניהם כמזכ”ל בני עקיבא. ליווה עשרות מסעות של בני נוער למזרח אירופה ולפולין:
מדינת ישראל, צביונה ואורחות חייה חייבים להוות תשובה לשואה. עליהם לשקף נאמנה את חזון החלוצים הדתיים שנרקם בערבות פולין והוגשם בארץ. הקשר בין השואה למדינה איננו סיבה ותוצאה, אלא קשר של מחויבות והשראה. מדינת ישראל חייבת להיות מענה לרוע ולכיעור, לטומאה ולזוועה. על המדינה והחברה, לקיים עולם של טהרה וקדושה, עולם של אחווה ואהבה, של חיים ותקווה, של צדק ויושר, של אמת ואמונה. זו משימה אדירה, המתפרטת לחיי היומיום שלנו. משימה שראשיתה ואחריתה בכל אחת מכן, בכל תא חברתי ומשפחתי, בכל קהילה ובכל חבורה. האם נדע לעמוד באתגר האדיר שהוטל על כתפינו?
איתמר נחמני, חבר צוות יסודות, מוסמך לרבנות ומחנך בתיכון הרטמן. עומד מזה נשים אחדות בראש המשלחות שמוציא התיכון לפולין:
לדעתי, שיעורי חינוך, תלמוד, תנ”ך, מחשבת ישראל, היסטוריה ואזרחות חייבים להשתמש במסע על מנת להעלות שאלות ודילמות אזרחיות – העוסקות בתפקיד העם היהודי בהיותו ריבון ולא מיעוט נרדף. בנוסף על המערכת החינוכית לעודד מעורבות אזרחית וחברתית שתעסוק בעניין מזוויות שונות. אכן, עד עתה עסקנו בעניינים המקיפים את מעגל החיים הקרוב לתלמיד, הרושם הלאומי, עוסק במכלול, בהיותו של התלמיד אזרח במדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית שהקים העם הזה מתוך תהומות השואה.
כאן העבודה היא בניהול תרבות אזרחית ופוליטית ויותר מכך מעורבות ואקטיביות אזרחית.
