עקרון היושרה
האתיקה עוסקת בשאלה כיצד נכון וראוי לנהוג. האתיקה מניחה שמעבר לרעיונות, לפילוסופיה ולערכים יש גם מציאות המחייבת אותנו בהתנהגות מסוימת. בישראל יש קוד לגופים ציבוריים שונים: לצה”ל, לרופאים ובתי חולים, למערכת המשפט, למערך הפסיכולוגי והסוציאלי ולאחרונה נכנס גם קוד אתי לאקדמיה. מה שבטוח אין לנו עדיין, לפחות לא באופן רשמי הוא קוד אתי פוליטי ואם נדייק יותר: קוד אתי מיוחד לתקופת בחירות. בחירות מטבען מעוררות יצרים רבים, הדם מתחמם ואנרגיות רבות לעיתים מקבלות ביטוי בעייתי מאוד כלפי חוץ. – על כן ראוי מאוד שלנו ולפוליטיקאים שאנו בוחרים יהיה קוד אתי שידריך אותנו במותר והאסור, בראוי ושאינו ראוי במערכת בחירות ובניהול קמפיין.
העיקרון הראשון, בו נטפל הפעם, הוא עקרון היושרה. יושרה נמדדת לא רק כאשר הצדק פועל לטובת האינטרס הפוליטי (או הפרטי) שלך, אלא עומדת למבחן של אמת דווקא כאשר הצדק פועל כנגד אינטרס זה. נסביר. בכמה מקומות בתלמוד ובמדרש מופיע הסיפור המפורסם אודות מלך קציא[1]. נספר את הסיפור בקצרה. אלכסנדר מוקדון נפגש עם מלך העיר קציא הנמצאת מעבר לערי החושך. אלכסנדר מוקדון רוצה ללמוד את סדרי המשפט שבממלכה. הוא נקלע לדיון משפטי בין שני בעלי דין, שני חברים, שהאחד מכר את שדהו (חורבה) לחברו (בעל הדין השני). למחרת הקנייה התברר שבשדה טמון אוצר של דינרים. האיש שקנה את השדה מבקש להחזיר את האוצר למוכר השדה: “שדה קניתי אוצר לא קניתי”! . ואילו מוכר השדה טוען להפך: “שדה וכל שבו מכרתי לך”! התבלבלתם? גם אלכסנדר מוקדון. הוא צוחק ורואה בשני בעלי הדין כמשוגעים! אלכסנדר אינו מבין מדוע המוכר והקונה דואגים לאינטרס ההופכי להם. מה היה הפתרון של אלכסנדר מוקדון? “יהרגו שניהם וייקח המלך את השדה והאוצר”! ומה היה הפתרון של מלך קציא? מוכר השדה השיא את בתו לבנו של הקונה – והזוג החדש נהנה מן השדה ומן האוצר ביחד!
סיפור מלך קציא מסמל את אחד מהשיאים של המוסריות הנדרשת על ידי התורה: לא רק שמירה על גבולות “שלי שלי ושלך שלך” – היינו הצדק הבסיסי, כי אם הצמדות לצדק באשר הוא גם אם הוא נוגס באינטרס שלי. אם נהיה מדויקים יותר, נראה, שהתפיסה בקציא היא שהאינטרס העליון של שני בעלי הדין הוא ה”יושרה” שבמסגרתה כל צד באמת יכול לראות את חברו בצורה נקייה. באופן עמוק כאשר היושרה עומדת כאבן יסוד של חברה, הרי שתפקיד השופט אינו “לשפוט” כי אם לחבר את הקצוות על מנת להתעלות.
ואיך כל זה קשור לפוליטיקה ולבחירות? בדיוק בנקודת היושרה ואפילו כנגד האינטרס הפוליטי המידי. אכן יושרה ופוליטיקה נשמעות לא פעם כשתי מערכות ערכיות הפוכות, אולם אין זה גזרה מן השמיים. היכולת לעמוד לצד האמת גם כשהאמת אינה משרתת אותי: כלכלית, פוליטית, אישית היא היושרה הבסיסית והמוסרית. כיצד נוריד את הדברים למישור הפוליטי ולקמפיין בחירות?
אפשר לחשוב על כמה כללים בהקשר זה:
יש לסגל לעצמנו את היושרה לראות את המועמד מעבר לעמדותיו: אתה יכול להתנגד לעמדתו הפוליטית של מועמד באופן מוחלט אבל עדיין לראות בו פטריוט ישראלי.
יושרה שבמסגרתה אני מסוגל להכריע שלא לתמוך בפוליטיקאי ועדיין לשבחו על פעולות ראויות שהוביל, וכן להפך.
יושרה פוליטית המאפשרת לי לשלם מחירים פוליטיים עבור ערכים שאני מאמין בהם באמת.
ומעל לכל – יושרה בפוליטיקה אומרת שאני יודע לגזור גזרה שווה בין אמות המוסר שאני מצפה מיריביי הפוליטיים לבין אלו שאני מצפה מן נבחרי הציבור שמייצגים את תפיסת עולמי, שכן לא הכל נמדד במשקפיים של ימין ושמאל. אם קרה שמועמד המייצג את השקפת עולמי סרח, לא ראוי להתעלם מכך בשם ההסכמה הפוליטית.
עקרון היושרה – הוא עיקרון ראשון באתיקה של בחירות וניהול קמפיין, אולם הוא נכון גם ואולי במיוחד בניהול הוויכוח הפוליטי בין האזרחים. הסכנה היא שהדיבור האידיאולוגי והערכי בין הקבוצות הפוליטיות יצבע את האדם שמאחורי העמדות ויימחק את אישיותו, את זכויותיו וטעויותיו . האתגר הגדול בניהול שיח פוליטי בוגר הוא היכולת להגיע עם המטען הערכי הלוהט מבלי לאבד את היושרה. ומי יודע, אולי גם אז נצליח כך לחבר את הקצוות.
[1] הסיפור מופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ב’ הלכה ה’.
חיובי? נגטיבי? עמוק!
בכל מערכת בחירות עולה השאלה של השיח הנגטיבי. לפני הכל, יש לומר ביושר: הדיבור כנגד העמדות שמציג הצד השני בוויכוח הוא חשוב מאוד! כל מי שעסק פעם בפילוסופיה או במחשבת ישראל יודע: חלק מהותי מהדיון ומהוויכוח הוא בעצם היכולת להציג את עמדת הצד השני ולשלול בצורה מושכלת את טענותיו. מדוע? משום שהדבר מורה על ההבנה של הצד השני ונימוקיו בסוגיה ומלמד שההכרעה שלא כמוה היא תוצאה של מחשבה מושכלת. יתרה מזאת, התנהלות כזו מחדדת את המחשבה ואת הרעיון שאני בחרתי להחזיק בו , לא רק כלפי חוץ אלא יותר מכך כלפי פנים.
עד כאן הכל טוב. הבעיה היא שבמערכת בחירות מתרחשים שלושה תהליכים בעיתיים מאוד בהקשר הזה:
ראשית, בבחירות מעבירים לנו מסרים קליטים ולא טיעונים מורכבים. מסר חייב להיות קליט ופשוט. טיעון כמעט תמיד הוא מורכב ונשען על מהלך לוגי מסוים.
שנית, בדרך כלל, המסר הנגטיבי בקמפיין בחירות אינו מופנה כנגד עמדה מסוימת אלא כנגד המייצג של העמדה אותה רוצים לתקוף. הדרך להיגררות אחר מסר נגטיבי אישי ולא ענייני קצרה ביותר.
הנקודה השלישית, והיא החשובה מכולן, מצביעה על אחת הבעיות המרכזיות שבכל מערכת בחירות כמעט. הפוליטיקאים וגם אנחנו האזרחים המתווכחים בניינו, נשאבים למסר הנגטיבי ומאפסים כמעט כליל את הצורך לדבר על הפוזיטיבי: לא רק למה אני מתנגד אלא בעד מה אני? לא פעם אנו מגיעים למצב שהמצע של המפלגה הוא כולו לא! אבל עם “לא”! לא הולכים למכולת וגם לא לקלפי…
אולם גם הצגת עמדות אינה דבר מספיק. הצגת עמדה בעד דבר מסוים היא בהחלט התקדמות מהנגטיבי בלבד, אולם כשהיא לעצמה היא חסרה! “מה אני בעד” חייב לכלול : מה ההצעה הפוזיטיבית שלי להתמודד עם הבעיות של מדינת ישראל. כאמור, עמדות לבד אינן אומרות הרבה, והנה לנו דוגמא: כמעט בכל מערכת בחירות בעשר שנים האחרונות (והיו לנו 4!) עלה נושא שינוי שיטת הממשל או הבחירות בישראל. דיברו על זה כולם: ישראל ביתנו, הליכוד, קדימה, יש עתיד והיום גם כחול לבן. זו הבטחת הבחירות הנצחית שביסודה עומד הצורך לשנות כאן מן היסוד את האופן שבו מתנהלת המערכת הפוליטית בישראל. הבעיה היא ששיטת הבחירות היא אותה שיטה, הבעיות סביבה הולכות ומתעבות והסיסמאות אותן סיסמאות. אף אחת מן המפלגות לא הציעה הצעה קונקרטית ביחס לסוג הממשל והבחירות המועדפים בישראל. הדבר הזה מייצר בעיה כפולה: ראשית, אנחנו האזרחים מוכנים שימכרו לנו חתול בשק, בלי בעיה. אנחנו לא תובעים מספיק מן הפוליטיקאים שיאמרו לנו דברים ברורים ומוכנים להישאר בעמימות מושפלת. ההצבעה שלנו במובנים רבים מאוד היא כמעט עיוורת. ובזה המעורבות האזרחית שלנו נפגעת בצורה משמעותית. שנית, המציאות הזו מאפשרת לפוליטיקאים להשאיר את המצב כמות שהוא, הם הרי לא הבטיחו שום דבר קונקרטי שניתן לבחון האם הוא התקיים או לא.
בעיה נוספת בהקשר של “השמעת עמדות” ללא הצעת עבודה היא תופעת “הבטחות הבחירות” שאין להן כל כיסוי. מאוד קל להבטיח: מחשב לכל ילד, כיתות קטנות של 25 תלמידים, בתי חולים מודרניים יותר ומפותחים, ייעול השירות הציבורי לאין הכר, הגדלת קצבאות הזקנה והנכים – וכל זה תוך הורדת מיסים והגדלת הנטו לאזרח. אכן! הבטחות נהדרות. מי לא רוצה בהן? הבעיה שלכל הבטחה יש תג מחיר. הפוליטיקאים שלנו יכולים להבטיח לנו הכל משום שאנחנו לא שואלים את השאלות הקשות: מאיפה יגיע הכסף? מה המחיר הערכי והחברתי של החלוקה המחודשת של המשאבים שבמהותם הם מוגבלים? גם כאן מופיעה המעורבות הפוליטית הנמוכה שלנו כאזרחים. כאנשים בוגרים עלינו לדעת שלכל דבר יש מחיר, ועלינו לתבוע מן הפוליטיקאים שלנו תשובה לא רק לשאלה: מה תעשה? אלא: איך תעשה? מה יהיה המחיר של סדרי העדיפויות החדשים? ויש להדגיש, גם כאן המציאות העמומה הזו מאפשרת לפוליטיקאים להשאיר את המצב כמות שהוא! “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” אומרים לנו. כאילו שקשה לראות מן האופוזיציה שהסמיכה התקציבית אינה כה ארוכה כמו שהם מתארים לעצמם, כאילו רק אם אדם מתיישב על כיסא השר הוא פתאום עומד נוכח התגלות חדשה שלא הייתה נגישה אליו קודם לכן.
מעורבות פוליטית ואזרחית משמעותה לשאול שאלות קשות ולדרוש מן הפוליטיקאים שלנו להתייחס אלינו בכבוד הראוי לנו: אנשים בוגרים, חושבים היודעים לשלם מחירים. אולם כל עוד אנחנו האזרחים נמשיך לתפוס את עצמנו כחיילים במשחק של מסרים ריקים נמשיך גם לעמוד בהשתאות נוכח אי עמידה בהבטחות. כדי לשנות את זה, אנחנו חייבים לדרוש שיח פוליטי אחר ובראש ובראשונה מעצמינו: לא רק פוזיטיבי יותר אלא בעיקר – עמוק יותר!
