מתוך ידיעון לקט לראש השנה תשפ”ג- התשובה כלקיחת אחריות
בימים שכאלה, שלהי קיץ הקשים מן הקיץ עצמו, ימים של ייחוד השגרה מתחיל בנו קולו של דיבור פנימי. רגילים אנו להרהר ולדבר בדברי ‘תשובה’. הזדמנות הניתנת לנו לעמוד מול עצמנו, כפרטים, כמשפחה, כקהילה וכחברה. לבחון עד היכן הגענו בצעדי השנה שחלפה, ולהיכן רצינו להגיע בעומק ליבנו. לברר לעצמנו את הפער שלעיתים יתגלה לנו, אותו פער בו פספסנו, כשלנו, טעינו ותעתענו. מעשה שלא הלם מחשבה, ביטוי שלא תאם מערך לב.
הגמרא ביבמות (צ”ו ע”ב) מספרת לנו על מחלוקת הלכתית:
“אמרו לו: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא, שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו יעלה על דעתך? אלא אמור: שנקרע ס”ת בחמתן. והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן היה.”
הגמרא מתפתלת בניסיון לרכך אירוע חמור שבמהלכו, תוך דיון נוקב על אמת הלכתית ועל נכון ולא נכון, נקרע לבסוף, באיזושהי דרך, ספר התורה שבבית המדרש. מקור הכל. הקדוש שבקדושה.
אירוע שמזעזע כל קהילה. הגמרא מרככת את המשפט הפשוט לפיו בלהט המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יוסי קרעו הם את הספר, ולוקחת למקום בו המחלוקת היתה כה עזה עד שהספר עצמו ואמת שבו נקרעו באותו בית המדרש. אולי מטפורית, אולי מעשית. בכל מקרה, חוויית דממה וזעזוע שניה אחרי הקריעה ההיא. מה עכשיו?! לאן מנקודת שפל שכזו?! רבי יוסי בן קיסמא, שנכח במקום, הרגיש בלהט הדברים ובאנרגיות הויכוח שהיה עד להן, עבודה זרה של ממש, והגמרא מצדיקה את אבחנתו.
אנחנו בני ובנות אדם.
חברתנו היא חברת אנוש.
הטעות, היא חלק מהמעשה.
גם אם נפרגן לעצמנו, שאנו באים בטוב לעולם ובשאיפה לתיקון ובניה, בידוע שכנראה מתוך להט עשיה פעמים רבות גם תקלה יוצאת תחת ידינו ואם נתבונן בכנות בעיניי עצמנו נדע האם בזדון, האם בשגגה, האם מדעת או שלא מדעת. ימי התשובה קוראים לנו לקחת אחריות. לא רק על המרחב הציבורי, תיקונו, יישורו מכל עקמומיות שגילינו בו, אלא מעבר לכך, ובעיקר אחריות על עצמנו. על מעשינו. המעשה הפרטי, כמו גם המעשה הציבורי – ייתכן ובדרך לתיקון עולם זדנו? טפלנו שקר? שיחתנו? שיחתנו עצמנו ואת סביבתנו?
החברה הישראלית סוחבת אנרגיות רעות של חמש מערכות בחירות. למען האמת כבר פרק זמן ארוך מדי לא הגענו אל ‘היום שאחרי’ הבחירות. יש מחיר למחמצת הזו. יש מחיר להטחות רפש והקצנות והליכה לחודי הקצוות ‘כי המהות חשובה מהסגנון’ וכי ‘הפסקנו להיות חמודים’ וכי ‘צריך לומר את האמת’, והחרמות ההדדיות והפסילה שמכרסמת ומתקרבת עוד ועוד ומצמצמת כל אפשרות לשותפות ולאחריות משותפת אפילו עם מי שבאמת קרובים לי, אך לא חושבים כמוני ממש. המלחמה על האלקטורט מפעפעת במיצים רעילים. והיכן פה מקום התשובה? ‘מה תשובה? חייבים לנצח! חייבים להכריע אחת ולתמיד!’ כך נכנסת החברה הישראלית, על כל קבוצותיה, לפתיחת שנה חדשה. נציגי קבוצות מובילים בקולות תרועה רבים את השלילי ופוסל, הבז והמטיח. והאחריות, מה יהיה עליה? ומהי בעת הזו? איך נוכל לקום ליום שאחרי מריבות הקמפיין? האם יימצא לנו שם ולו גשר קטנטן שנוכל להגיע אלו אל אלו, ולתקן עולמות יחד כי הגיע זמן העבודה שאחרי ההכרעה ההיא, המיוחלת, שהייתה כ”כ חשובה לנו.
עולם שרוף אנו שורפים? השנה נפתחת, שוב, בתוך קמפיין לוהט.
עלינו להיות זהירים בלהט הויכוח. שלא ייקרע בידינו, חלילה, ספר התורה, עיקר העיקרים, הרעיון הגדול, וניוותר עם דממה גדולה ואיומה. עלינו להיות זהירים שמא חס וחלילה במקום לקיים מצוות ‘הקהל’ אנשים נשים וטף, נעבור על ‘לא תתגודדו’ ונעשה אגודות אגודות עד לפרודות שלא ניתן לאסוף יחד כבר.
אך ממי תצא בשורת הוגנות ואחריות? מי ירסן עצמו ראשון? מי ינמיך את להט האש היוקדת באמת לטובת מבט אל עיני האחר? לאן נחזור בתשובתנו החברתית? כל שנותר להכין ראש ולמלמל לעצמנו “אין הדבר תלוי אלא בי”. לא באחרים, אלא בי עצמי. יכולת השינוי של של העצמי את עצמו, היא התקווה.
ימי אלול תמים ובאים ימי תשרי. ו’שנה חדשה’ היא ביטוי מרמז.
ברצותינו ובמעשינו יכולה השנה להיות בבחינת ‘מה שהיה הוא שיהיה’, גלגל סובב בעולם. ברצותנו ובמעשינו יכולה זו להיות שנה ‘חדשה’, אחרת, שונה. מאפשרת. האם עוד נוכל לשוב אל רגע אחד של קבלת עול האחריות המשותפת והכוללת, להתחייב להשאיר את הערוץ פתוח, מכבד, מאפשר שותפויות? לא עלינו המלאכה לגמור ועדיין, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה.
בתוך ימי המעשה שתמו לשנה זו, ולפני מעשי השנה שתיפתח לנו, הזדמנות לומר שבים אנו. רוצים אנו. מאפשרים אנו. השנה שהייתה, ימיה חלפו ועקבותיהם עוד על פנינו ובליבנו. נבקש על הטובה שתביא בכנפיה השנה הנכנסת ובאה. ובתוך כך, נתפלל על האתגר. כי לחיות יחד זה אתגר.
האחריות היא עלינו.
מי ייתן שייענו לנו השמיים וכל צבאם, ונענה לעצמנו גם אנחנו. שיחמלו עלינו השמיים ונחמול אנו על עצמנו, ויתמלאו לטוב חלומותינו ומאוויינו. האישיים, המשפחתיים, הקהילתיים והחברתיים. שרוחות קלות ואחרות יפנו מכשולים מדרכנו, דרך שנסלול לחברה שאנחנו, אולי קצת יותר בקלות. ושנשקוט. ונרגע. ונעמול יחד.
באחריות.
