מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות ‘הקהל’ – ליום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשפ”ג
שתי פעולות מרכזיות באות לידי ביטוי ממשי במעמד ה’הקהל’.
- ראשית, אנחנו מזהים את חשיבות נוכחותו של המלך באותו מעמד, דווקא דמותו של המלך צריכה להוביל את המעמד ולדמותו יש משמעות לאומית חשובה.
- בנוסף, פעולת קריאת התורה באותו מעמד. פעולה שמבקשת לכונן סוג של חזון משותף וקריאת כיוון אליה שותפים כל העם הנוכחים ב’הקהל’.
ננסה לעיין בפעולות אלה ולהבין את משמעותן הלאומית והחינוכית.
המלך כמייצג העם בקריאת התורה
הרמב”ם בהלכות חגיגה (ג’, ד’) מתאר את סדר הקריאה בתורה במעמד ההקהל: “תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם ומביאין בימה גדולה ושל עץ היתה ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו”. כך מוסכם גם על שאר הפוסקים שבמעמד ההקהל המלך הוא הקורא בתורה וכך הוכיחו ראשונים מדברי המשנה במסכת סוטה (מ”א ע”א) שם פרשיה זו נקראת בשם “פרשת המלך”.
הבה נשאל, מדוע זכה דווקא המלך להיות האדם שנבחר לקריאה זו?
הרי אם מטרת מעמד ההקהל היא “לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת” היינו מצפים לראות על גבי הבמה את הנביא כמייצגו של דבר ה’ בעולם או אפילו את הסנהדרין כמייצגים של הפסיקה ההלכתית ואלו שבסמכותם לפרש את פסוקי התורה.
בחירה כזו לא תהיה מפתיעה ובאמת מצינו לא אחת את מעמדו של המלך כפחות ממעמדם של החכמים והסנהדרין וכך אפשר ללמוד מדבריו של הרמב”ם בהלכות מלכים (ב’, ה’) שכתב: “וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשייכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל, יעמוד לפניהם ויושיבם בצידו.” אלא שמהמשך דבריו שם ניתן לראות שהדברים מורכבים מעט יותר. החילוק הראשון שעושה הרמב”ם הוא בין המלך כאדם פרטי ובין תפקידו הציבורי: “במה דברים אמורים? בזמן שהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו, יעשה זה וכיוצא בו בצנעא. אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה, ולא יעמוד מפני אדם, ולא ידבר רכות, ולא יקרא לאדם אלא בשמו, כדי שתהיה יראתו בלב הכל”. מדברים אלו ברור שיש הבדל משמעותי בין הדרישה האישית מהמלך ובין הצורך אל מול הציבור לשוות למלך מעמד גבוה יותר משל הסנהדרין.
את הסיבה לחלוקה הזו הסביר הרמב”ם בפירוש המשניות (הוריות פ”ג מ”ה): “וזה שטעם קדימת חכם למלך, אינו אלא באמונה בלבד, לפי שהחכם תועלתו לאומה גדולה מאד. אבל במעשה אין להקדים על כבוד המלך שום דבר” וכך כתב גם המאירי בפירושו למסכת ברכות (י’ ע”א): “יכיר בעל המועט לבעל היתר להקדים בכבודו, ולעולם תלמיד חכם המעוטר בשלמות מעלת המידות מעלה את הכף השניה, אלא אם היה בה מלך או מנהיג – שאין שום מעלה נערכת אצל מעלת המלכות.”
מדברים אלו אפשר להבין כי הבחירה במלך על פני החכמים והסנהדרין איננה מקרית והיא מבקשת לא רק ללמד אותנו הלכה בהלכות הקהל אלא גם הדרכה בהלכות ציבור. הקהל הוא מעמד לאומי וככזה דמות המלך שיונקת את כוחה וסמכותה מהעם כולו משמעותית יותר מדמות החכם המציבה במרכז את התורה והחוק ולא את הציבור. מעמד ההקהל מבקש ליצור מצב בו כל אחד ואחת רואים בעצמם שותפים למעמד ועל כן נדרשת דמות אשר יכולה להתעלות מעל הבחינה הדתית “שמודדת” את האדם על פי רמת קיום המצוות ומייצגת אותו כאדם וכחלק מציבור רחב ללא הבדל רמה דתית.
הד לדברים אלו ניתן למצוא בדבריו של הגרי”א הרצוג לגבי דין מלך בימינו:(פסקים וכתבים יו”ד חלק ה’ עמ’ שצ-שצד) “ואם כי נשיא המדינה איננו מלך ממש והוא רק לזמן, אבל ודאי שחייבים בכבודו באופן מיוחד בחייו ולאחר מותו, שכבודו הוא כבוד האומה”. דמיון נוסף אפשר למצוא גם בהשוואת היחס למלך אל מול היחס לרשות המחוקקת המייצגת את החוק וכך כתב הרב יהודה זולדן במאמרו “מלך חכם כהן ונביא – יחסי כבוד”: “אכן נשיא מדינת ישראל הוא הראשון במעלה מבחינת הכבוד. הוא הנקרא האזרח מספר אחד של מדינת ישראל. באשר לראש ממשלה, שרים, ח”כים וראשי שלטון אחרים, אין להחיל הלכות אלו כלפיהם. הלכות הכבוד שבין המנהיגים הן ביחס למלך בלבד, ולא לשריו; וכן הן אמורות ביחס לכהן הגדול ולא לסגנו או לכהנים בעלי תפקידים אחרים”
את מקומו של המלך כמייצג העם ניתן לזהות גם בדבריו של האברבאנל (דברים ל”א) שכתב: “וראוי שיהיה [הקורא] הראש והגדול אשר בעם שהוא המלך, לפי שהמלך הוא נפש כללית לעם, ובהיותו הוא הקורא היה כל ישראל קורא” וכך גם ביאר בספר ‘שם משמואל’ (פרשת וילך, ד”ה מקץ): “וזאת היתה הכוונה, בקריאת התורה על-ידי המלך, מחמת שלבו לב כל קהל-ישראל, יכנסו דבריו בלב כל העם, בעומק לבם”
המלך כאחד מהציבור
אל מול נקודת המבט שרואה במלך את “ראש הפירמידה” וכמי שעומד בראש היררכית הכבוד של עם ישראל ניתן להציג נקודת מבט נוספת כזו שתאפשר לנו התבוננות מחודשת על מקומו של המלך אל מול העם.
אל מול בקשת העם למלך “ככל הגויים” עומד משה בכניסה לארץ ומצווה את העם: “שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא” (דברים י”ז, ט”ו). פשט הפסוקים מפגיש אותנו עם הקריטריון הבסיסי לו נדרש המלך – להגיע מתוך העם ולא להיות חיצוני לו, המלך צריך להיות דמות “שצמחה מלמטה” ולא אדם שמגיע “כהנחתה מלמעלה” ואינו מכיר את הסוגיות והתחושות אשר מעסיקות את הציבור.
נקודה זו אינה אמורה ליצור אצל המלך רק את תחושת ההזדהות והשותפות הבסיסית עם הציבור אלא גם לפתח בו נקודה משמעותית יותר. המשימה הראשונה של המלך היא כתיבת ספר תורה ומטרת המצווה הזו מהדהדת לנו את מטרת מצוות ההקהל: “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול” (דברים י”ז, י”ח-כ’). ההגעה של המלך מתוך העם אמורה לחזק בו את ההבנה שגם הוא מחויב למשהו גדול ממנו, שגם מעליו נמצא אלוהים כמו מעל כל העם אותו הוא זכה להנהיג. נקודה זו מתחדדת בדברי חז”ל במסכת הוריות (י”א ע”א): “שאין על גביו אלא ה’ א-לוקיו” ומציב את המלך גם הוא בכפיפות לא-לוהים בדומה לשאר חלקי העם.
הקריאה המשותפת של המלך והעם את התורה במעמד ‘הקהל’ מייצרת “שיוויון בפני החוק” ושותפות עומק של ברית ערכית, כזו המאפשרת הן לעם והן למלך להבין את כפיפותם למערכת ערכים שגדולה יותר מהם. הצבתו של המלך כנציג העם כולו יוצרת מצב שבו כל שדרות העם יכולות להרגיש שייכות ושותפות למעמד ויחד עם זאת את ההבנה שגם המלך עצמו שותף לאותה מערכת ערכים גדולה אותה אנו מבקשים לכולנו להביא לידי ביטוי במציאות.
