מאמר מתוך ידיעון זהות יהודית

“א-לוהי, כאן אין לנו כותל, יש רק ים,

אבל אתה הרי נמצא בכל מקום,

אז בטח כאן גם.”

מילים אלה, הפותחות את שירו של עלי מוהר ‘תפילה תל אביבית’, מבקשות לעצב חוויה יהודית חדשה, אחרת, כפי שזו מופיעה בשורות איתן בחר מוהר לחתום את שירו:
“ואולי בכלל נבראתי / כדי שמתוכי תוכל לראות / את העולם שבראת / בעיניים חדשות”.

אין ספק שהשיר מהדהד את החלום הציוני לייצר כאן יהדות מזן חדש, כזו שעוגניה נעוצים בתרבות ובלאום ולא במצוות דתיות ובגדרי הלכה. התנועה הציונית לא ביקשה לכונן רק ישות פוליטית על אדמתה של ארץ ישראל, אלא גם לעצב באופן שונה את תשתית ה’ביחד’ שלנו. לא עוד חובות דתיות או תקווה משיחית, אלא קהל החולק את אותה השפה ואותה היסטוריה, חוגג את החגים הלאומיים המשותפים וחש זיקה אל אותם נכסים המרכיבים את ‘ארון הספרים היהודי’.

את המיזוג בין החדש והישן ניתן למצוא במכתבו של ח”נ ביאליק לאנשי גניגר בסופו של חורף 1930:

את החגים אין בודים מן הלב. כבר ניסה ירבעם לעשות כזאת ולא הצליח.

אפשר ל”נסח” ול”סגנן” קצת את החגים, אבל לא לברוא יש מאין.

החג הוא עניין של יצירה קיבוצית, שמשתתפים בה כוחות ויסודות מרובים ושונים: הדת, המסורת, ההיסטוריה, האומנות, הטבע וכו’ וכו’…

עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה… “

(מכתב מביאליק לדוד אומנסקי איש גניגר)

הלך רוח זה של ראשוני הציונות לא צמח מעצמו בלבד, אלא הוא שאב את השקפותיו מעולמה של המודרנה, זו שביקשה להתנער ממניעים דתיים או מסורתיים ולהישען על הצרכים של ה’כאן’ וה ‘עכשיו’, תוך מימוש הצדק והשוויון בין בני האדם. [1] זוהי אם כן התודעה החילונית של התנועה הציונית, האם הצליחה תודעה זו לחלחל לכל שכבות ורובדי העם היהודי שבא והתקבץ בשערי הארץ? סקר PEW משנת 2016, העוסק בחלוקה הדתית בחברה היהודית בישראל, מעלה כי מן העבר האחד ישנם מי שמגדירים עצמם ‘חילוניים’, בעוד מן הצד השני נמצאים כל היתר (מסורתיים, דתיים וחרדים). [2]

• מי אתם יהודי ישראל? [3]

49% מיהודי הארץ מגדירים את עצמם כחילוניים. אלה שומרים אמנם על חלק מאורחות החיים המסורתיים, דוגמת שמירה על כשרות או צום ביום הכיפורים, אולם סבורים כי יש לתת עדיפות לעקרונות דמוקרטיים על פני חוקים דתיים ומתנגדים למונופול של הרבנות הראשית בכל הקשור לנישואין וגירושין. המסורתיים שהינם 29% מכלל היהודים בארץ, מדווחים על רמות שונות של קיום מצוות. לצדם, הדתיים שהינם 13% מן האוכלוסייה היהודית, והחרדים שהינם 9% ממנה, מקפידים על קיום מצוות ונבדלים אלה מאלה במידת המעורבות בחברה הישראלית.

• יהודי או ישראלי?

59% מהיהודים החילונים סבורים כי זהותם הישראלית קודמת לזו היהודית. בקרב יתר הקבוצות קיים רוב חד משמעי לקדימותה של הזהות היהודית.

• יהדות כדת או יהדות כלאום?

83% מן החילוניים מגדירים את יהדותם כתרבות או כמוצא אתני, בקרב החרדים התמונה כמובן הפוכה, 70% מהם מגדירים את יהדותם כדת. בקרב המסורתיים והדתיים ישנה התפלגות חד משמעית הרבה פחות בין תפיסת היהדות כדת, כלאום, או כעירוב של השניים.

מהם אם כן פניה של היהדות בישראל בת זמננו?

מסתבר, כי בכל הקשור לתודעה נמצא קו פרשת מים ברור בין יהדות הבונה את זהותה על רעיונות לאומיים ותרבותיים ובין יהדות הממוקדת באמונה הדתית. הראשונה היא היהדות החילונית. בניגוד ליהודים החיים בתפוצות, הצריכים לבטא באופן פעיל את יהדותם, הרי שעבור ‘היהדות הלאומית’ עצם השימוש בשפה העברית, לצד החיים בארץ וההשתתפות במסגרות הפוליטיות שיש בה, די בהם כדי לייצר זהות נתונה ושוות ערך לזהויות לאומיות אחרות. לדידם של היהודים ‘הלאומיים’, היהדות איננה אידיאל שיש לשאוף אליו או חובה שיש למלא, אלא נתון ניטראלי שלא צריך לתחזק באמצעות פעולות דוגמת שמירת מצוות או מגורים בארץ. תפיסת היהדות השנייה, זו המעוגנת בגישה דתית, מבקשת להטמיע את הלאומיות היהודית בתוך המסגרת הדתית-מסורתית, לדידם הזהות האתנית או השבטית איננה בלתי קיימת אלא חלק מן התמונה הדתית הכוללת. לפיכך, היהדות איננה מצב נתון אלא זהות שיש לתחזק אותה באמצעות מעשים המבטיחים כי האידיאל והמציאות יתקרבו זה לזה. [4]

עולה מכאן כי בכל הקשור לזהותם של יהודים ישראלים הגדרתה של היהדות היא בינרית: יהדות כלאום או יהדות כדת. לצד חלוקה דיכוטומית זו ובכל הקשור להתנהגות ולא לתודעה – התמונה מגוונת וצבעונית. כאן נוכל למצוא את הרצפים למיניהם ואת מגוון הפרשנויות הניתנות לפרקטיקות דוגמת הדלקת נרות שבת או צום ביום הכיפורים. יוצא, אפוא, שלצד המנהגים החופפים מתקיימת תפיסת עולם הפוכה בתכלית המזינה מנהגים אלה – יהדות כדת או יהדות כלאום. אם כך, בכל הקשור לתודעה ניתן לדבר על קו שבר, ‘יהודים – דתיים’ מחד, ‘יהודים לאומיים’ מאידך, ועל תחושה כי שני המחנות הולכים ומתרחקים זה מזה. בכל הקשור להתנהגות – הפסיפס מרהיב, גמיש ומשתנה, שעה שצורות חדשות של קיום יהודי בארץ ישראל נרקמות לנגד עינינו. [5]

האם פעמוני האזעקה צריכים לצלצל בכל הכוח לנוכח הפילוג סביב שאלת אופייה היהודי של מדינת ישראל? מן הצד האחד, הפער בין יהדות כלאום ויהדות כדת אכן מייצר לא מעט מאבקים קשים, דוגמת חוק המרכולים או זכותם של כל הזרמים לקיים תפילות ברחבת הכותל. מן הצד השני, ההתכנסות של רוב יהודי הארץ לדפוסי התנהגות מסורתית ברמה זו אחרת, בשבת, במועדים ובציוני מעגל החיים היהודיים, מייצרת גשר, שעשוי לאפשר לשברים האידיאולוגיים להתאחות.

הידעת: חילוניות פרקטית וחילוניות ערכית

מכירים את החבר’ה שגם עושים קידוש בערב שבת וגם יוצאים עמוסים בצידניות ומטקות לים בשבת בבוקר? במאמרם ‘חילון ללא חילוניות: פתיחת מרכזי הקניות בשבת כמקרה בוחן’ [6] מבחינים גיא בן-פורת ויריב פניגר בין סוגים שונים של חילונים: בין החילוניות ה’ערכית’ המבקשת להפריד בין דת ומדינה ולהטמיע ערכים ליברליים בסדר היום הישראלי, ובין החילוניות ה’פרקטית’ שביטויה קשור להתנהגות היומיומית, אך לא למשנה סדורה וקוהרנטית המבקשת לקדם אג’נדה פוליטית. בכל הקשור לאופיו של יום השבת טוענים בן-פורת ופניגר כי רמת החיים במדינה ישראל ותרבות הצריכה המפותחת הפכו את הקניות מצורך לבילוי ואת יום המנוחה למועד היציאה המועדף למרכזי המסחר. לפיכך, מבדילים בן-פורת ופניגר בין מחללי השבת האידיאולוגים ובין מחללי השבת הפרקטיים, האחרונים מונעים בעיקר על ידי רצונות וצרכים קונקרטיים ולא על ידי שאיפות פוליטיות.

[1] אליעזר בן־רפאל וליאור בן-חיים, זהויות יהודיות בעידן רב מודרני, עמ’ 57.

[2] מחקר PEW RESEARCH CENTER Israel’s Religiously Divided Society 2016- . (ניתן למצוא נתונים נוספים ב: “יהודים ישראלים – דיוקן אמונות שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009 מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות”, וכן ב”מצב העם היהודי – הערכה שנתית תשע”ו המעון למדיניות העם היהודי” ).

[3] הנתונים מתייחסים לאוכלוסייה הבוגרת בארץ.

[4] מצב העם היהודי – הערכה שנתית תשע”ו המכון למדיניות העם היהודי, עמ’ 112-115.

[5] אליעזר בן־רפאל וליאור בן-חיים, זהויות יהודיות בעידן רב מודרני, עמ’ 203-204. מצב העם היהודי – הערכה שנתית תשע”ו המכון למדיניות העם היהודי, עמ’ 114-115.

[6] יריב פניגר וגיא בן פורת, ‘חילון ללא חילוניות: פתיחת מרכזי הקניות בשבת כמקרה בוחן’, בתוך: יוכי פישר (עורכת)
חילון וחילוניות : עיונים בין-תחומיים, ירושלים 2015 עמ’ 222-236.