מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשפ”ג
על פלורליזם, הסכמיות וממלכתיות בשירות ה’הקהל’
כשאנו באים לבחון את נושא ‘ההקהל’ במושגים אוניברסליים מודרניים עולים בפנינו כמה ממושגי היסוד של המדינה הדמוקרטית המודרנית: הסכמיות, סובלנות ופלורליזם. נפתח בשני העקרונות הראשונים שהזכרנו. בכל דמוקרטיה חייב להתקיים יסוד ברור ומוצק של הסכמיות וסובלנות.
● הסכמיות – היא כללי משחק מוסכמים. כללי המשחק הללו הם טכניים, אבל הם אלו המאפשרים את הקיום החברתי. אין מחלוקת על כך שמדינה דמוקרטית חייבת לקיים בחירות על מנת לבטא את רצון העם וריבונותו, אולם שיטת הבחירות הנהוגה במדינה שייכת לתחום ה”הסכמיות”[1].
● סובלנות – היא התשתית בה חברה מגוונת יכולה להתנהל – באופן מכבד ולא אלים. הסובלנות היא
התשתית לקיום המאבק הפוליטי הדמוקרטי החופשי, ועל כן יסוד הסובלנות בכל חברה דמוקרטית, הוא תנאי בל יעבור. כל דמוקרטיה מניחה שיש בה גוונים, עמדות שונות, צרכים ואינטרסים שונים שביניהם מתקיים מאבק פוליטי המוכרע באמצעות עקרון “הכרעת הרוב”. על מנת שהמאבק הזה יתקיים ועל מנת שההכרעה תכובד – חייבות מכלול המפלגות, המגזרים והקבוצות במדינה לאפשר למאבק הפוליטי להתרחש באופן חופשי, מכבד, נטול אלימות וככזה המניח שגם אם עמדתי תידחה יהיה עליי לכבד את ההכרעה. וכאן יש לדייק, יסוד הסובלנות אינו מחייב אותי לראות את נקודת האמת של העמדה המנוגדת לי. אני יכול לתפוס אותה כהבל מוחלט, אולם אני מוכרח “לסבול” את קיומה בחברה ואת האפשרות שהיא “תנצח” את העמדה שלי.
● הפלורליזם – הוא עיקרון נוסף, אולם בניגוד לשניים שקדמו לו, הוא אינו טוטאלי וחברה דמוקרטית שאינה מתנהלת ברוח הפלורליזם אינה בהכרח לא דמוקרטית. חשוב להסביר כי הפלורליזם הוא עמדה “רוחנית פילוסופית” ולפיה בכל עמדה גם זו המנוגדת לי יש עומק ומשמעות. המגוון הוא לכתחילה והוא מאפשר לנו להגיע להכרעות נכונות יותר ומאוזנות יותר. אם העמדה הסובלנית “סובלת” את הדעה המנוגדת לה ומאפשרת לה להתקיים, העמדה הפלורליסטית שמחה בעמדה המנוגדת ורואה בה פתח לשיח ושכלול העמדה הפוליטית שלי. הפלורליזם אינו שולל את הויכוח ואף אינו מעדן את חריפותו. אולם הוא מאפשר להתבונן על הסוגיות השונות בענווה, מתוך מגוון נקודות מבט ולהיתרם מכל אחת ואחת.
שלושת המושגים הללו מאפשרים לדמוקרטיה להתנהל ביום יום שלה. מאבק בין קבוצות אינטרס שונות, בין מגזרים הקיימים בחברה, בין תפיסות עולם שונות ובין סולמות ערכים שונים מייצרים את המאבק הפוליטי. המאבק במדינות דמוקרטיות הוא כמעט קבוע. כל מי שחי במדינת ישראל יודע עד כמה המאבק הזה נוכח. בישראל יש מאבקים על ערכים ותפיסות עולם – ביחס ליחסי דת ומדינה, סוגיות לאומיות, מדיניות וביטחוניות, כלכליות וחברתיות. במדינה מתקיים מאבק על משאבים: שכר במגזר הציבורי, שירותים חברתיים שונים, הקצאת תקציבים לחינוך, לתחבורה ולתשתיות, בריאות ומה לא. למעשה, מאחורי כל מאבק עומדת קבוצת אינטרס שבדרך כלל גם באה לשרת ולקדם ערך מסויים וסביבו מתרחש מאבק פוליטי. המאבק הפוליטי במדינה דמוקרטית מתכתב באופן עמוק עם מושג ה”הקהל” הראשון עליו דיבר הרב עוזיאל לעיל :
“התקהלות מקומית, או כוונית של מספר אנשים שמאוחדים בעניינם וכוונתם להשלמת צרכים ידועים בחייהם הקבוציים או הלאומיים… שהוראתו היא: התקהלות לכוון פעולה מסויימת ומשותפת”.
החברה הדמוקרטית מתבססת על התקהלויות כאלו. אמנם הרב עוזיאל אינו מזכיר את יסוד המאבק הפוליטי עליהם, אולם ככלל שהחברה מודרנית יותר ומגוונת יותר ברור שתהיינה התקהלויות של קבוצות שונות המתנגדות האחת לשניה ומקיימות ביניהם מאבק. וכזכור, עצם קיומו של המאבק תלוי כולו בהסכמה על כללי המשחק ועל יסוד הסובלנות. עקרון הפלורליזם עשוי לסייע בהכרעה מאוזנת יותר בין הקבוצות השונות. לא מעט מאבקים פוליטיים מוכרעים בדרך זו. הפשרה לא פעם היא כרוח המציאות , אבל בדיעבד מתגלה שהיא גם מאפשרת לערכים שונים להגיע לידי ביטוי ביחד ובתנאי שאף צד לא קיבל את מלוא תאוותו.
מבית המדרש והאקדמיה לשדה החינוך
שנת ‘הקהל’ אינה רק סיכום של שבע השנים שעברו אלא גם הכנה וקריאה לקראת שבע השנים הבאות. את הקריאה לשותפות ולשיח משותף סביב אותו שולחן ניתן לשמוע הן כחלק מהחברה הישראלית כולה והן כפרטים הנמצאים באופן יום יומי בשדה החינוך.
במבט רחב אל עבר החברה הישראלית ניתן לזהות כי פעמים שהשפה או עולם ערכים מסוים ‘מגוייסים’ ע”י צד אחד ומנטרלים את עומקה של השפה ואת היכולת להשתמש בה לפי כוונתה המקורית. מושג הממלכתיות מחייב גישה ממלכתית כאשר אנו משתמשים בו: אנו נדרשים להגביה את המבט ולשים לנגד עינינו את מדינת ישראל והחברה הישראלית כולה ולא רק את שיטתנו, על מנת לשמר את האפשרות לצעידה משותפת בברית הדרך בכבוד הדדי ושותפות בבית של כולנו שהוא מדינת ישראל.
גם במבט פנימה אל השדה החינוכי ניתן לקרוא קריאה דומה. אנשי החינוך מבקשים כמעט באופן יום יומי להושיב בכיתה אחת תלמידות ותלמידים מגוונים, עם דעות שונות ונקודות מבט אחרות על המציאות ואת המשימה הזו מבקשים להוביל אנשי החינוך לא רק כמובילים אלא גם כשותפים. גישה ממלכתית לחינוך תבקש ליצור לכיתה חזון משותף אליו שותפים המורות, המורים והתלמידים כאחד ומתוך כבוד אליו לאפשר צעידה משותפת גם של נוער ממקומות שונים ועל אף חילוקי דעות ומחלוקות.
נראה כי ברוח מעמד ה”הקהל” של ימים אלו, יחד עם תובנות ימי רצח רבין ואירועים נוספים וקשים בשנות קיומה של מדינת ישראל, עלינו לנסח לעצמנו את הרעיון הגדול והמרכז שכולנו כפופים לו, מנהיגי ומנהיגות.
[1] למשל במדינת ישראל הבחירות הן כלליות, ארציות ולא אישיות, בניגוד מוחלט למתרחש בארה”ב, שם הבחירות לשני בתי הנבחרים והן לנשיאות הן אישיות. כללי המשחק בין ישראל לארה”ב שונים לחלוטין ואעפ”כ שתיהן דמוקרטיות. דוגמא נוספת חשובה לא פחות מגיעה מתחום המשפט ויחסי הגומלין בין הרשויות. בכל מדינה דמוקרטית חייבת להתקיים הפרדת רשויות, אולם בכל מדינה דמוקרטית היחסים בין הרשויות מוגדרים באופן שונה. וכן על זו הדרך.
