בעיצומו של שבוע הזיכרון הלאומי שלנו, מדינת ישראל מתמודדת עם סחרור מלחמתי תורן, עם מי שעדין לא מוכנים לקבל את מציאות קיומה כעובדה מוגמרת. ארגוני הטרור בעזה חושבים שאזרחי ישראל לא יעמדו במבחן, שהחוסן האזרחי של תושבי הדרום ואזרחי ישראל בכלל אינו חזק דיו בכדי לעמוד על מול מלחמת ההתשה שהם כופים עלינו. אולם החוסן הישראלי המתגלה אצל תושבי הדרום פעם אחר פעם, ולא רק אצלם, הינו חוסן הטבוע עמוק במסורת ישראל. החוסן הזה מקורו ביכולת היהודית לחיות חיים בין הקטבים כל העת: בין קודש לחול, בין טמא לטהור, בין העולם הזה לעוה”ב, בין מלאכה בששת ימי מעשה ושביתה ביום השביעי, בין לאומיות לאוניברסאליות בין כאב ועצב לשמחה והודיה. במובנים מסוימים זה אחד מהסודות המופלאים ביותר של העם הזה. תורת ישראל היא תורה הדורשת מן האדם חיים מלאים , חיים בתוך העולם והצמחת הקודש מתוכם באמצעות מצוות בכל מישורי החיים: “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוהים” (ויקרא י”ט, א) וכיצד מתפרשת קדושה זו? האם בפרישה מן העולם? האם בהכנסת הקדושה בין כותלי בית הכנסת ובית המקדש? נראה שאין הדבר כך. מסורת ישראל מפרשת את הקדושה כתיקון המציאות של העולם הזה דרך העולם הזה: ביחסי הורים וילדים, בחקלאות, בדאגה לחלש, בבניית חברה צודקת, בעניינים שבינו לבינה, במותר והאסור באכילה ועוד. כמובן, מסורת ישראל דורשת מאתנו גם תפילה וברכות, לימוד תורה, תפילין ומזוזות, קידוש והבדלה – מצוות מרכזיות ומשמעותיות מאוד בחיים היהודיים. אלא שהמסורת היהודית דורשת רצף ומעברים בין רגעי ההתייחדות עם זיכרון ה’ לבין החיים עצמם, לא ניתוק אלא חיבור. זהו סוד הרצף והמעברים של תורת ישראל והעם היהודי. סוד המבקש לראות את העולם עצמו כזירת ההתרחשות של העבודה הדתית, העולם על כל הקוטביות שבו. מדהים לראות איך הרעיון הזה קשור גם לזיכרון, ובייחוד זיכרון של מאורעות קשים[1]: “כשחרב הבית בשנייה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין”! קטסטרופות מולידות ייאוש, רצון להתנתק. מיד: “נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני! מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין”? רבי יהושע לא מצליח להבין את התגובה הזו, תגובת הניתוק והייאוש. “אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?!” הפרושים מסבירים: איך אפשר לאכול בשר ולשתות יין שהיו מרכזיים כל כך במקדש? הזיכרון משתלט על החיים ומשעבד אותם! רבי יהושע עונה: “אמר להם א”כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! .. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! … מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! “שתקו”! – רבי יהושע מסביר שסופה של גישה זו – חורבן גדול יותר. מה הפתרון שמציע רבי יהושע? “אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט כנגד הפתח…” כלומר חובת הזיכרון אינה יכולה לעצור את החיים, החובה לזכור את המאורעות הקשים היא חובה שאסור להתעלם ממנה, אולם, אסור לה שתשלט על החיים ותבטל אותם. יש צורך לייצר מעברים ועל כן התזכורת היא “כנגד הפתח” – מקום המעבר. כך גם ביחס לחתונה: נותנים אפר מקלה בראש החתן
(או כנהוג היום : שוברים את הכוס) בכדי להזכיר בתוך השמחה שאין הבניין שלם, אולם אין מבטלים את השמחה עצמה – גם כאן שוב הדרישה היא בזמן של מעבר משמעותי בחיי האיש ואישה: מרווקות לחיי הנישואין זוגיות ומשפחה.
בדור התחיה הלאומית שזכינו לה, קבענו לנו שבוע שעוסק כולו במעברים מקודשים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה וחג העצמאות – מבטאים את הסוד הגדול שלנו – היכולת לעבור בין הקטבים ולחבר ביניהם. זהו סוד האחדות שבמסורת ישראל – שאינה מתעלמת משונות, פערים וסתירות אבל גם מסרבת לראות אותם במנותק ודורשת למתוח את הקו המחבר המאפשר ראייה הוליסטית. גם במציאות האקטואלית הקשה שאנו חווים בימים אלו ממש, יש לחזור לעיקרון הזה: עם ישראל יודע לזכור ולשמוח, לדרוש שלום ולהשיב מלחמה, לברך על הטובה וגם על הרעה ובייחוד בשבוע המיוחד שאנו בעיצומו.
לדף מקורות מלווה בנושא מעברים, קדושה וזיכרון לחצו כאן
[1] בבלי, בבא בתרא, דף ס ע”ב.
