מאמר מתוך ידיעון סדר שיהיה פה! לחג הפסח
סערה במחוזותינו, תחושה של מלחמת אחים, ברקע אזרחים רבים בטוחים שמאיימת עליהם מדינת הלכה איראנית ואחרים מאוימים שימשיכו לסבול מצמצום והתנכלות לזהות היהודית שלהם. התחושה הבסיסית של ‘כולנו בסירה אחת’, ו’אנשים אחים אנחנו’ הולכת ונשחקת במהירות, והחרדה מקרע שלא ניתן לאחותו הולכת ומתעצמת.
ובצד האיומים, ההפגנות, המחאה, המכתבים ברשתות, בצד כל אלו הולכת ומתרקמת לה תנועת המונים, שמטבע הדברים זוכה לפחות פרסום ולפחות פרגון והוקרה. זוהי תנועה של אנשים שרוצים להיפגש, לדבר בגובה העיניים והלב, ולקיים דיאלוג ממשי. זה קורה במסגרות שונות וארגונים שונים שהיו קיימים בעבר וכאלה שנולדו כעת מתוך המצוקה. בחסות בית הנשיא ושלא בחסות בית הנשיא, בשכונות, ברשתות, בצידי המחאות וההפגנות. זוהי ההזדמנות שלנו: כל משבר צופן בחובו הזדמנות. כפי שאישה יושבת על משבר ולבסוף יולדת. זה סודו של חוסננו הלאומי. מחקר אמריקאי מלמד אותנו, כי ילדים, נערים ונערות מגלים יכולת הסתגלות וחוסן גבוהים, בהתאמה ברורה למידת החיבור שלהם לסיפור המשפחתי שלהם גם אם הסיפור הוא מורכב ומלא אתגרים, עצם החיבור והידיעה של הסיפור, כולל קשיים והתמודדויות, תורם לחוסנם הנפשי של הנער/ה ובונה בתוכו זהות בין-דורית, כניסוחו של החוקר פרופ’ דיוק. והרי בליל הסדר אנו נקראים בדיוק למאמץ הזה – “והגדת לבנך”: אנו מספרים להם על המשברים שעברנו ועל האיומים שיכלנו להם, ובכך נבנה חוסננו האישי והלאומי.
כעת זוהי שעת מבחן. האיום איננו חיצוני כי אם פנימי. חלקים שונים בעמנו מוכנים לקדוח חור בספינת האחר, מבלי לחוות את האיום שזוהי ספינתנו המשותפת. זה הזמן עבורנו להרבות באהבה. להרבות בשיחה – גם על נושאים שבמחלוקת. מתוך תפיסה עמוקה שזוהי הזדמנות לעשות סדר. לעשות סדר ובירור עמוק בזהות הישראלית – יהודית שנסדקה בעשורים האחרונים. כל קבוצה עסקה בהתפתחות והעמקה של עצמה, ללא קשר מספיק עם הקבוצות האחרות. ציפיית שווא היא לצפות מהרשות השופטת לבדה לנהל או לגשר תהליכים חברתיים כה עמוקים. אין לצפות זאת גם לא רק מהרשות המחוקקת. זהו תהליך ארוך שצריך להתקיים במישורים שונים וביוזמה ממלכתית, כמועצה ציבורית שמתכננת ויוזמת תהליכי בירור זהות ודיאלוג בשכבות חברתיות שונות ובמגזרים שונים: אקדמיה, תקשורת, ארגונים מקצועיים, עמותות ועוד.
בניית זהות לאומית מתחדשת נדרשת למאמץ אינטלקטואלי ורגשי אדיר, ארוך טווח ורחב היקף. נדרשת מועצת דיאלוג, שתעסוק ראשית בתהליכי פיוס לאומי, הכרה של כל צד בכאבי הצד האחר ומתן תוקף וקבלת אחריות על הכאב המשותף. בד בבד עם תהליכי פיוס והכרה, יתחילו תהליכי דיאלוג עמוקים נוספים: זיהוי חלקי זהות שמושלכים על האחר (זהות ליברלית למשל) ואז שנואים ונדחים על ידי (כאיום על הזהות היהודית שלי) – יוחזרו ויהיו חלק ממני, כחלק מתהליך של נשיאת ההפכים. ברמה האישית והציבורית כאחד. בהמשך התהליך הזה, שמבוסס על אמון ותפיסת החברה כשלם, ניתן יהיה להגיע גם להסכמות חיוניות.
כל אחד מאתנו, בביתו ובקהילתו, יעשה ככל יכולתו להכיל ולשאת את הניגודים, לזכור ולהזכיר שמעל לכל המחלוקות אנחנו עם אחד שלם, גוף אחד שלם, עם ערבות הדדית עמוקה זה לזה.
יהי רצון שנצא לחירות מלאה בע”ה קמעא קמעא ובתקווה ואמונה גדולה!
מרים שפירא היא פסיכולוגית קלינית ראשת מהו”ת ישראל
