הציונות הדתית לא יכולה לוותר על שיח הזהות

קראנו בעיון רב את מאמרו של ד”ר בני פרל ‘רודפים אחרי הכלום’ שהתפרסם במוסף ‘שבת’ פרשת שמות. פרל בונה קונסטרוקציה תיאורטית הטוענת כי המושג זהות הוא פיקטיבי והדיון בו מיותר. הצעתו היא לאמץ את הגישה החרדית, “בה המחנך החרדי אינו שואל את תלמידיו מה עליהם להיות אלא מה עליהם לעשות”. צודק פרל בכך שהיהדות הינה דת מבוססת פרקטיקות, אולם הוא טועה, להבנתנו, באופן בו הוא מנתח את המציאות. תיאוריות מבוססות היטב אינן עולות תמיד בקנה אחד עם הצרכים של השטח, בוודאי לא תיאוריות המבקשות לגזור אחד לאחד ממקורות ‘יהודים עתיקים’ כדבריו של פרל, אל עולם בו התלמידים הם צרכנים בשוק גלובאלי של זהויות היברידיות. את הביקורת שלנו על מאמרו של פרל נבסס באמצעות שני עוגנים, האחד הוא הצורך שאנו פוגשים בשדה והשני הוא ההצדקה הרעיונית של דיון במושגי הזהות.

עמותת יסודות, הקיימת מזה מעל 20 שנה, שמה לה למטרה לנהל דיון מורכב המסתייע בשפה היהודית ובשפה האזרחית. מעצם היותנו עמותה הפועלת בשדה החינוך, אנו עובדים עם המגזרים כולם. בשנים האחרונות אנו פוגשים צוותים חינוכיים מן המגזר החרדי, על כל גווניו, במטרה לברר את זהותם האזרחית. וראה זה פלא, דווקא המגזר הפועל באופן אותו מסמן פרל כמודל שיש לאמצו, פונה אלינו מתוך צמא גדול לדבר אודות מה עליו או על תלמידיו להיות. ‘חסיד צאנז גדל ויודע שעליו להיות חסיד צאנז ולא שואל מדוע’, אמר לנו אחד המחנכים המובילים בישיבה מן הזרם החסידי. במציאות העכשווית, לדבריו, הנוסחה הזו איננה עובדת עוד. מחנך אחר סיכם באופן הבא את המפגש בו עסקנו בזהות: “היום התעוררה נקודה של חוזק שלי כאיש חינוך: להגדיר זהות ברורה לתלמיד. צריך לברר מה עלי לשנות כאיש חינוך על מנת שזה יקרה”, אילו שתי אמירות אופייניות שאנו פוגשים שוב ושוב בזירה החרדית. ומה לגבי מוסדות החינוך של הציונות הדתית? נדמה כי הציונות הדתית עברה מטלטלה אחת למשניה בעשורים האחרונים ואלה נותנות אותותיהן. החל ברצח רבין, ועבור בהתנתקות, באירועי עמונה השונים, ב”עשבים השוטים” שצמחו בערוגותינו ושותפים בפעילות תג מחיר ועוד. לזהות המתעצבת בתוך רצף שכזה (תהא זו זהותם הגולמית של מתבגרים או זהותם הבשלה יותר של מבוגרים), אנו קוראים ביסודות ‘זהות במציאות משתנה’. ובמציאות משתנה לא מספיק ‘לעשות זהות’ אלא צריך אף לדבר על זהות זו. כשמחנך באחת מישיבות הדגל של הציונות הדתית מבקש לקחת את תלמידיו לראות מהו כוחו של לימוד תורה בפוניבז’ או מהי עוצמתה של קהילה כפי שמשתקף מטיש בויז’ניץ, הוא חייב לשאול את תלמידיו אחר כך: “ומה אצלנו בציונות הדתית? ומה המחירים ומה הרווח שיש לכל אחת מן הקהילות? ומדוע אנחנו כאלה והם אחרים?…” בלי הדיון הרפלקטיבי אנחנו נשאיר את התלמידים שלנו, הצמאים לדבר עם מבוגרים משמעותיים, בלי זהות נהירה.

אך גם מבלי להזדקק לזעקה העולה מן השטח לדיון מברר, אנו סבורים כי שיח אודות זהות הוא הכרחי, ומדוע? פעולות לעולם נשענות על הנחות מוקדמות, על ערכים או עקרונות המצדיקים את הפעולה. כך למשל, הנחה מוקדמת אודות ערבות הדדית גרמה לאזרחים רבים לרדת בימי צוק איתן לחזית הדרומית במטרה לעודד את הלוחמים ולאלפים ללוות את החיילים הבודדים למנוחת עולמים. להבדיל, עולם הפרסום והשיווק משתמש בהנחות מוקדמות של הצרכנים על מנת לגרום להם לבצע פרקטיקות רכישה. מטבען, מתקיימות הפעולות במישור הפומבי בעוד ההנחות מהן נגזרות פעולות אלה, עשויות להישאר באזורים הסמויים מן העין. בעוד פרל מציע להשאיר את אותם ערכים ועקרונות מכוננים בחשיכה, אנו ב ‘יסודות’ סבורים כי יש להוציאן לאור יום. ההצעה של פרל לא לדבר אלא רק לעשות מתאימה אולי לקהילה הומוגנית, בה התלמידים נחשפים למודל אחיד וקוהרנטי של פעולות. לא כך הם פני הדברים בציונות הדתית. התלמידים בחמ”ד חשופים למודלים שונים של פרקטיקות, בבתי הספר, בתנועות הנוער, בקרב בני משפחתם או אצל קבוצת השווים. ללא שיח השוקל טיעונים, משמעויות, רווח והפסד, יתקשו תלמידי החמ”ד לגבש עבור עצמם את המודל המתאים להם. זאת ועוד, פעולה עשויה להתפרש למספר כיוונים ולפיכך איננה יכולה לעמוד בפני עצמה כמחוללת זהות. כך לדוגמה, מה שעשוי להיראות בעיני האחד כמעשה חסד עשוי להתפרש בעיני האחר כאכזריות. אכן כן, בפרקטיקה גלומה משמעות, אולם זו עשויה להתפרש באופנים שגויים, צרים או חוטאים למטרה. מבלי שיח המציף את המשמעויות השונות קשה יהיה לזקק ולהפריד בין פרשנויות ראויות ובלתי ראויות, פרשנויות המקיימות זיקה הדוקה לסל ערכים ועקרונות, מהם תיגזרנה פעולות נוספות.

‘אנחנו כבר לא דור של נעשה ונשמע’ אמרה לי לפני שנים רבות תלמידה באחת המדרשות המובילות של הציונות הדתית. אלה הם פני הדור החי בהקשר פוסט מודרני, ומחנכיו אינם יכולים להרשות לעצמם לדלג על ‘הנשמע’ ולהניח כי די לו ב’נעשה’.