מתוך ידיעון- מגילת העצמאות בין טקסט למציאות
אנו מקבלים כמובן מאליו את טקס ההכרזה בהובלת בן-גוריון כנקודת ההתחלה של מדינת ישראל. אולם האם זוהי האפשרות היחידה לאופן הקמתה של מדינת היהודים? כנראה שלא. מה בכל זאת גרם לראשי מערכת המשפט להתחיל לגלגל את נוסח ההכרזה, כשלושה שבועות קודם לנסיגת הבריטים מהארץ, במטרה להגיע לארבעה עשר במאי עם הצהרה מגובשת?
אנו מקבלים כמובן מאליו את טקס ההכרזה בהובלת בן-גוריון כנקודת ההתחלה של מדינת ישראל. אולם האם זוהי האפשרות היחידה לאופן הקמתה של מדינת היהודים? כנראה שלא. מה בכל זאת גרם לראשי מערכת המשפט להתחיל לגלגל את נוסח ההכרזה, כשלושה שבועות קודם לנסיגת הבריטים מהארץ, במטרה להגיע לארבעה עשר במאי עם הצהרה מגובשת? ראשית, החלטה 181 של עצרת האומות המאוחדת מיום כ”ט בנובמבר. זו מחייבת הן את המדינה הערבית והן את המדינה היהודית לנסח חוקה דמוקרטית כתשתית למשטר העתיד לקום. אך זהו רק חלק מן הסיפור. הכרזת העצמאות איננה רק מילוי התחייבות לנוכח הכרת האומות המאוחדות בזכות יהודית לריבונות. מדובר בהבנת עומק של מנהיגי הדור שמדובר ברגעים היסטוריים בהם תעוצב דמותה המוסרית והערכית של מדינת היהודים. לכן עוברת ההצעה מידי המשפטנים לידי מועצת העם, וחוזר חלילה, עד שהגיעה לידיו של בן גוריון שמחק והוסיף ולבסוף הביא את לשון ההצהרה לאישורה הסופי של מועצת העם – שעתיים קודם מועד ההכרזה, בצהרי יום השישי במוזיאון תל-אביב הישן.
הנס בהקמתה של מדינת ישראל, על פי אליעזר שבייד, איננו הניצחון במלחמת השחרור, אלא העובדה שיהודים בעלי זהויות מנוגדות הסכימו לחתום על מגילה אחת.[1] ואכן, קריאה דקדקנית במגילה מעלה שיש בה לקונות ואף סתירות; זאת, מתוך שאיפתם של מחברי המגילה להשביע את רצון הצדדים כולם, מבלי לוותר כמובן על שני מקורות הסמכות – ספר הספרים היהודי מחד, ומגילת זכויות האדם מאידך. בטרם נפנה לעיסוק באפשרויות הפרשניות השונות שמזמנת המגילה, להלן מספר עובדות העשויות להעשיר את הדיון:
לאן נעלמה הדמוקרטיה?
לא מעט קולמוסים נשברו בניסיון להבין מדוע נשמטה המילה ‘דמוקרטיה’ מהנוסח הסופי של מגילת העצמאות, בעוד שהטיות שונות של המילה ‘יהודית’ חולשת על הפסקאות הפותחות של המגילה.[2] כך או אחרת, שני היסודות קיימים במגילה. ההיסטוריה היהודית, כמו גם הנכסים התרבותיים והלאומים שהיא ייצרה, מוזכרים לצד פירוט שוויון הזכויות וחירויות היסוד שיובטחו לכל אזרחי המדינה. מנסחי המגילה לא היו יצירתיים מאוד בכל הקשור לחלקיה ה’דמוקרטיים’ של המגילה, אלא חזרו מילה במילה אחר הכתוב בהחלטת האו”ם – למעט הוספת המילים “לאור חזונם של נביאי ישראל”. מילים אלו הופכות במובן מסוים את הקערה על פיה. ראשית, הם מעגנים את המחויבות לערכים הליברליים במסורת ישראל סבא. אך יתירה מכך, הזיקה שייצרו מנסחי המגילה, בין הוראות האו”ם לכינון משטר דמוקרטי ובין המורשת הערכית היהודית, מתיכה יחד את שני העקרונות העומדים בבסיס המגילה והופכות אותם למהות אחת. כריכה זו, של ערכי הצדק המקראיים וזכויות האדם הליברליות, מייצרת, כפי שכותב אליעזר שבייד, את זהותה המיוחדת של מדינת הלאום היהודי: “מדינת ישראל נוסדה על הנחת שילוב מלא, ולא על הנחת צירוף טכני גרידא, בין זהותה היהודית לבין צורתה הדמוקרטית: זהותה היהודית מפרשת את אופייה הדמוקרטי וצורתה הדמוקרטית מפרשת את זהותה היהודית “.[3]
האם מגילת העצמאות היא החוקה של מדינת ישראל ?
החלטת האו”ם בדבר הקמת המדינה הגיעה יד ביד עם שובר תשלום. ההחלטה כללה הוראות בדבר החובה לקיים בחירות חשאיות או פתרון סכסוכים ללא שימוש בכוח, וכן הוראה לייצר חוקה דמוקרטית הכוללת מספר סעיפים מוכתבים מראש. ואכן, עוד קודם ההכרזה על קום המדינה, כונסה ועדה בראשותו של זרח וורהפטיג שמטרתה לנסח חוקה לא יאוחר מהראשון באוקטובר 1948. אלא שכוונה לחוד ומעשים לחוד. הדיונים הסוערים בוועדה חשפו את כל סלעי המחלוקת שמגילת העצמאות הצליחה להסתיר: המתח בין סוציאליזם לקפיטליזם, בין אנשי המסורת והמהפכנים, בין מצדדי הדמוקרטיה ותומכי היהדות ולבסוף בין הרוב והמיעוט. לכן הוחלט כי הועדה תנסח מספר בודד של חוקי יסוד המתייחסים לתחומים הכרחיים דוגמת חוק יסוד הכנסת או חוק יסוד הנשיא. כך למעשה אנחנו מוצאים את עצמינו בעשור השמיני למדינת ישראל ללא חוקה – ללא מסמך משפטי המניח עבורנו את התשתית הערכית שלנו כמדינה. יחד עם זאת, חוקי היסוד שנחקקו החל משנות התשעים בהחלט תרים אחר הצדקתם בקריאת הכיוון המוסרית שהטביעו מייסדי המדינה במגילה, כך למשל בפתיחה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: “זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל”.[4]
האם למגילת העצמאות מעמד משפטי?
מנסחי ‘חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי’ נשענו על לשונה של מגילת העצמאות על מנת לתקף ולהסביר את ההיגיון העומד מאחורי הפסיקה. יחד עם זאת, מאז שעלה לאוויר נתון החוק במחלוקת קשה. אחת משאלות התשתית הטמונה בוויכוח הציבורי הוא האם מגילת העצמאות מחייבת מן הבחינה המשפטית. השאלה עלתה לכותרות כבר בימיה של מדינת ישראל הצעירה, בבג”ץ קול העם – 1953, לנוכח ניסיונו של בן-גוריון לסגור את עיתון המפלגה הקומוניסטית. בפסק הדין שניסח השופט אגרנט הא קבע כי אנו מחויבים לעקרונותיה של מגילת העצמאות, בכללם חופש הביטוי, ולכן כמובן אין לסגור את העיתון. מאידך, טוען השופט אגרנט כי למגילה אין מעמד של “חוק קונסטיטוציוני” על בסיסו ניתן להצדיק את החקיקה הישראלית או לשלול אותה. פרשיית ‘קול העם’ אמנם הסתיימה בפסיקה, אלא שהשאלה האם מערכת המשפט כפופה לעקרונות המגילה בלבד או שההכרזה בעלת מעמד מחייב יותר, נותרה פתוחה. הנדבך האחרון בדיון המשפטי, לעת עתה, הוא הערתו של השופט אהרון ברק כי למגילת העצמאות מעמד-על ולאורה מותר למערכת המשפט לבטל חוקי יסוד שאינם עולים בקנה אחד עם הכתוב במגילה. הערה שכמובן שבה והלהיטה את הדיון הציבורי – ובעיננו, הזמינה את החברה הישראלית לשוב ולבחון את רלוונטיות העקרונות אותם ביקשו להנחיל לנו אבותיה המייסדים של המדינה.
הידעת? ירושלים כבירת ישראל היהודית והדמוקרטית:
בחודשים הראשונים לאחר קום המדינה המשיכו משרדי הממשלה להתנהל בתל אביב – אך לא לאורך זמן. כבר בדצמבר 1949 הכריז בן גוריון על ירושלים כבירתה של ישראל ועל העברת הפעילות השלטונית מתל-אביב מזרחה. במעמד ההכרזה הרשמי נשען בן-גוריון הן על נימוקים ‘דמוקרטיים’ הקשורים להכרת האומות והן על נימוקים ‘יהודיים’ הנשענים על זיקתנו ההיסטורית לירושלים:
“…בהכרזתנו על מדינת ישראל המחודשת, מיום 14 למאי 1948, הצהרנו והתחייבנו קבל ההיסטוריה והעולם ש”מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”. בהתאם לכך הודיעה משלחתנו באו”ם, שמדינת ישראל מתחייבת לכבד כל הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים ולבניינים הדתיים בירושלים, מבטיחה חופש פולחן וגישה חופשית בלא כל הפליה לכל המקומות הקדושים והבניינים הדתיים שברשותה. יחד עם זאת אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית , מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל. אנו גאים על כך שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צורכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו”ם להבטיח סידורים אלה. אולם, אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו”ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ירושלים – כבירת הנצח של ישראל.”[5]
[1] ציטוט דבריו של אליעזר שבייד מופיע בראשית מאמרו של שרגא בר און ‘על פשרה אצילית ומדרשים מנוגדים’, בתוך: דב אלבוים, מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי, עמ’ 533-538.
[2] ראו למשל דב אלבוים, מדוע הושמטה הדמוקרטיה ממגילת העצמאות, השילוח 2017.
[3] אליעזר שבייד, חינוך הומניסטי-יהודי בישראל : תכנים ודרכים, רעננה 2000 עמ’ 182.
[4] https://m.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Documents/yesod3.pdf
[5] https://www.knesset.gov.il/holidays/heb/jerusalem_bengurion.pdf
