מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשפ”ג
אל מול מושג ההקהל נוכל למצוא דימיון במושגים גם במושג הברית.
כפי שכבר היטיב להסביר הרב יונתן זקס:
“ברית איננה חוזה. היא שונה ממנו משלוש בחינות: אין היא מוגבלת לתנאים מסוימים ולנסיבות; היא ממושכת ואינה מוגבלת בזמן, ואין היא מבוססת על הרעיון של שני צדדים, שאחרת לא היו קשורים זה בזה, המבקשים להשיג יתרונות אישיים. בברית, ה”אנחנו” מעניק זהות ל”אני”. יש מקום גם לחוזים, אך בריתות קודמות להם והן בסיסיות יותר. הן יוצרות את מערך ההדדיות שבתוכו יכולים יחסים חוזיים להתקיים”[1].
לפיכך, ברית מבקשת ליצור מערכת יחסים עמוקה יותר בין אנשים מאשר עוד הסכמה הדדית טכנית אבל כפי שנראה להלן גם כאן ניתן לזהות שני סוגי בריתות.
במאמרו המפורסם “קול דודי דופק” מבחין הגרי”ד סולובייצ’יק בין מה שהוא מכנה ‘ברית גורל’ ו’ברית יעוד’: “ברית-גורל- מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה… ברית-ייעוד – מהי? הייעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית… האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה שאינה נדעכת.”[2]
הברית הכרחית כדי לקיים את מציאות ההקהל במובנה העמוק. מבט על מערכת היחסים שבין אנשים ואוכלוסיות כמערכת חוזית יוצר קשר טכני בלבד שיכול להתפרק ברגע בו אחד מהצדדים מרגיש שהוא אינו מקבל ביטוי או שאין לו יתרון ורווח. לעומת זאת הברית יוצרת שפה אחרת אשר מבקשת ליצור יחד משהו משותף שגדול יותר מסך חלקיו. אלא שכדבריו של הגרי”ד גם בברית ישנו שלב טכני לפני השלב המוסרי והערכי ויש לעמול על מנת שהברית לא תיעצר בשלביה הראשונים.[3]
הרב עוזיאל מדייק אפילו יותר וכותב כי “ההתקהלות לענין כריתת הברית אינה דומה להתקהלות כווניות או מקומיות שאינם קרואים לה אלא אנשי הפעולה והמעשה, אבל בשעת הברית נקראים גם אלה שאינם ראויים בשעה זאת לפעולה, וגם הנפשות העתידות לבוא עד סוף כל הדורות”[4].
. כוחה של הברית (ושל מצוות ההקהל) היא בכך שיש לה את היכולת ליצור שייכות ומחויבות גם למי שלא נוכח פיזית באותו מעמד וכפי שלומד הרב עוזיאל מהפס’: “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם”[5].
. אם נשווה את הדברים לדיון שלנו אפשר לומר שהתקהלות לאומית סביב פתרון טכני שיאגד את העם יכול לעבוד לאורך תקופת זמן מסוימת אבל יש בהחלט חשש שיבוא יום ויהיה דור שלא ירגיש מחויבות לאותו הסכם שנעשה דורות לפניו, מה שאין כן במציאות של כריתת ברית והצבת חזון עמוק לאומה שיש בכוחו ליצור אתוס לאומי שחזק יותר משינוי העתים או משייכותו לדור כזה או אחר.
דברים מעין אלו אפשר לזהות גם בדבריו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל: “לזאת קראתי פעם בשם אידיאל שאין לו סוף. ובאמת חושב אני, כי הציונות לא תחדל מהיות אידיאל, גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ-ישראל. כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת-ארץ בטוחה במשפט בעד עמנו האמלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית”[6]
[1] יונתן זקס, לכבוד השוני, עמ’ 186.
[2] יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק, איש האמונה הבודד, 1965.
[3] להעמקה במושג הברית עיינו בידיעון “גורל ויעוד”, יסודות תשפ”ב בקישור. על ההזדמנות ומושג ‘ברית הדרך’ עיינו בקישור כאן.
[4] השמיטה היובל ומצות הקהל במשנת הרב עוזיאל, עמ’ 30.
[5] דברים כ”ט, י”ד.
[1] בנימין זאב הרצל, “תקוותנו”.
