מאמר מתוך ידיעון מסעות פולין- עכשיו חוזרים הביתה

קשה השיבה הביתה ממסע פולין – הנחיתה המהירה לחיי היומיום האפורים והשגרתיים, להבלי העולם, ללימודים – מתוך עוצמת החוויה בדרכי פולין האבלות. הלב מבקש משמעות, הנשמה מחפשת מהות, וכל ישותך אומרת: “מה נשתנה”? – מה נשתנה עולמי בעקבות המסע? מה הִשתנה בי, באורח חיי, במעשיי ובמחשבותיי, בעקבות המסע. האם יותיר בי מִשקע עומק, האם יחולל בי שינוי או חלילה יצטמצם ברגעי התרגשות מרוממת ויחלוף כענן מעל הראש.

אנסה להציע נקודות למחשבה, לעיון ולהתבוננות, מתוך אוצר החוויות והרשמים שלי. אקדים ואדגיש; לטעמי, שישה מיליון אחינו, קרבנות השואה, אינם תפאורה לחוויה אישית חזקה ועוצמתית. עיקר המסע הוא הליכה אליהם, מפגש אִתם, שהות במחיצתם וניסיון להתחבר אליהם, להיות עִמם, בחייהם ובמותם. ומתוך כך – שיבה משם לכאן, אל החוויה הישראלית שלנו. רשמי המסע, התובנות והחוויות שנִדלה ממנו, חייבים לנבוע מעומק העולם אליו הלכנו וממנו שבנו.

ביה”כ הגדול והמפואר בוורשה (טלומצקה), נחרב עד היסוד על ידי הנאצים בסיומו של מרד גיטו ורשה. בעת פינוי ההריסות על ידי קבוצת אסירים יהודיים, ביניהם האדמו”ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, נשאל האדמו”ר על ידי אחד מחסידיו: האם ימשיך הרב לומר “אתה בחרתנו מכל העמים”? האדמו”ר השיב: “היום אני מבין את ‘אתה בחרתנו’ יותר מאשר אי פעם לפני כן. אנו נבחרנו שלא להיות כמותם. מוטב להישרף מאשר לשרוף” (מנחת יהודה, קריית צנז, תשל”ט).

“אהבה רבה אהבתנו וחמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו”, אומרים אנו בתפילה. באזני מהדהדת שאלתו הנוקבת של הסופר, ניצול השואה, אלי ויזל: “אהבה רבה ואושוויץ? חמלה גדולה ויתרה וברגן בלזן?” (התפילה והאדם המודרני, בתוך: התפילה היהודית המשך וחידוש, ירושלים, 1978).
נסתרות דרכי הקב”ה, לעולם לא נגיע להבנתן. מעבר לסוגיית שואה ואמונה – שראויה לעיון נפרד – אני חש כי המסע בפולין מעורר בי אהבת אין קץ לעם ישראל, חמלה ללא שיור לכל אחד מבני העם היהודי. ככל שמתחזקת בי ההכרה באימת השואה, ככל שמתבהרת תמונת הזוועה המחרידה, מתעוררות ביתר שאת האהבה, החמלה, ועִמן הגאווה והתקווה. עלינו לשוב משם גדושים ומלאים באהבה רבה ובחמלה גדולה לעם ישראל, בגאווה מדודה ובתקווה אדירה. מתוך חוויות מכוננות אלו מעומק הזדהות עִמם נפנה לקב”ה בתפילה “אהבה רבה אהבתנו וחמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו”. נתפלל ואף נפעל ככל יכולתנו שלעולם, לעולם ועד, לא נהא עוד נתונים לשלטון הרוע המוחלט, השנאה והאכזריות. ולא אנו בלבד, אלא כל הסובב אותנו: החברה, המדינה והאנושות כולה.

מרחבי האפר העצומים בהם פזורים מיליוני אחינו, קוראים לנו בתמרורי אזהרה; “איכא – אדם”?! לאיזו תהום נפלת, כמה כוחות הרס וארס גלומים בך. כמה שברירית ורופסת התרבות האנושית, כשכבת קרח דקה על פני אוקיינוס סוער ומאיים להתפרץ כהר געש. האם נפיק את הלקח הבוקע משם, האם נבין כי משחר נעורי “האדם – לפתח חטאת רובץ”. האם נדע לשאוב מהאפר, מהכאב ומהדמע, עוצמות התמודדות אישית, לאומית וכלל אנושית? המסע ברחבי פולין מטלטל אותנו עד קצה ההוויה האנושית, הוא חשף אותנו לתהומות ולפסגות, לשיאים של הידרדרות ולמרומי הִתעלות. ראינו רשפי אש מכלה ושורפת, ראינו אורות אהבה, מסירות, נאמנות, קדושה וטהרה. גם הם טמונים בעומק נפש “האדם” ומבקשים לפרוץ, להתגלות, לפעול בעולם. האם נדע לחשוף אותם?

נערה צעירה שנספתה בשואה, בת למשפחה מתבוללת, נתנה לכך ביטוי נפלא ביומנה, והטילה עלינו משא כבד – להיות מופת לעולם – אנה פרנק:

“מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? – א-לוקים, הוא אשר עשה אותנו כך, וא-לוקים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה, ובכל זאת יהיו יהודים בעולם, יבוא יום ויהודים לא יהיו עוד נידונים לכליה, אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו אשר תורה לנו את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כך, לשם כך בלבד, עלינו לסבול. לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד, או בני עם אחר. תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות יהודים”.

מדינת ישראל, צביונה ואורחות חייה חייבים להוות תשובה לשואה. עליהם לשקף נאמנה את חזון החלוצים הדתיים שנרקם בערבות פולין והוגשם בארץ. הקשר בין השואה למדינה איננו סיבה ותוצאה, אלא קשר של מחויבות והשראה. מדינת ישראל חייבת להיות מענה לרוע ולכיעור, לטומאה ולזוועה. על המדינה והחברה, לקיים עולם של טהרה וקדושה, עולם של אחווה ואהבה, של חיים ותקווה, של צדק ויושר, של אמת ואמונה. זו משימה אדירה, המתפרטת לחיי היומיום שלנו. משימה שראשיתה ואחריתה בכל אחת מכן, בכל תא חברתי ומשפחתי, בכל קהילה ובכל חבורה. האם נדע לעמוד באתגר האדיר שהוטל על כתפינו?

שאלות גדולות, אתגרים מורכבים. כגודל המסע, כעוצמת החוויה, כיפי הבניין וכעומק החורבן – עולות וצומחות התקוות, משוטטת המחשבות ומתבהרות הציפיות.